כמו כל אזרח בישראל היום אני מברך מקרב לב את גלעד שליט עם שחרורו ושמח בשמחתם של הוריו, שנאבקו מאבק עקשני ומסור מעין כמוהו, הרעידו את מיתרי הלב והזיזו ממשלה ועשו את הבלתי אפשרי – להחזיר את בנם הביתה.
ביום הזה אני יכול גם לשמוח בשמחתן של מאות משפחות פלסטיניות שמקבלות חזרה את בניהן, חלקם לאחר עשרות שנים בכלא. לרבים כאן בינינו קשה להבין כיצד מי שנחשבים בישראל כרוצחים שפלים מתקבלים שם כגיבורים. זוהי לא הפעם הראשונה בהיסטוריה בה נחשבים אנשים כטרוריסטים מתועבים מצד אחד וכלוחמי חופש מצד שני.
מחתרות האצ"ל והלח"י ביצעו אין ספור פעולות בהן נהרגו אזרחים. אני עצמי הצטרפתי לאצ"ל בגיל חמש עשרה מתוך מחאה על הוצאתו להורג של שלמה בן יוסף, אשר ירה על אוטובוס אזרחי פלסטיני מלא בנשים וילדים, במטרה להרוג ללא אבחנה בנוסעיו.
במדינת ישראל נחשב שלמה בן יוסף כגיבור, שרחובות נקראים על שמו ותמונתו הופיעה על בולי דואר.
בימים האחרונים נשמעו באמצעי התקשורת טענות דמגוגיות כאילו 'אין ספק' שאסירים שישתחררו עכשיו ישובו לפעילות אלימה נגד ישראל. זה בהחלט אינו מחויב המציאות, ותלוי לא מעט גם בנו.
אכן, אם נמשיך להתעקש שלא להגיע לשלום, אם נמשיך בכיבוש ובדיכוי הפלסטינים, כי אז ימשך הסכסוך ותימשך שפיכות הדמים ההדדית – בין אם נשחרר אסירים ובין אם לא נשחרר אותם.
אך אם נשכיל לעבור מהסכם על חילופי שבויים להסכם שלום בין מדינת ישראל ומדינת פלסטין, אפשר יהיה להפוך את שחרור האסירים המתבצע היום לחלק מתהליך של בנית אמון בין שני העמים.
בל נשכח כי אסירים פלסטינים רבים למדו עברית בכלא, והם מכירים את ישראל טוב יותר מאשר כמעט כל קבוצה אחרת בין הפלסטינים. רבים מהאסירים ששוחררו לאחר הסכמי אוסלו התגלו כשוחרי שלום בולטים בקרב עמם.
במסגרת הסכם שלום אפשר יהיה להגיע לשחרור האסירים הפלסטינים כולם, לא כ'מחיר כבד' ומעורר מחלוקת ודכדוך, אלא כפתיחת דף חדש בין שני העמים – כפי שהיה בדרום אפריקה, שם שוחררו כל האסירים מכל הצדדים עם סיום משטר האפרטהייד.
נלסון מנדלה - אשר בעצמו ישב בכלא עשרים ושמונה שנה בעוון ביצוע מעשי טרור – חתם עם בחירתו כנשיא גם על כתבי חנינה לגזענים לבנים שרצחו שחורים.
הכותב הוא חבר הכנסת לשעבר אורי אבנרי, פעיל גוש שלום
