באזור שבו הזהות שימשה שנים ארוכות כשדה קרב, אסטרטג ישראלי אחד מהמר שדווקא הזהות העתיקה מכולן — המוצא המשותף מאברהם — תצליח לעשות את מה שגבולות והסכמים לא הצליחו: לגרום ליהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים ועלווים להרגיש בני משפחה ולא יריבים.
רשת שטח בין-דתית מבקשת להפוך את הסכמי אברהם מעסקה בין ממשלות למערכת יחסים בין שכנים. השיטות שלה אסטרטגיות, המבקרים שלה קולניים, והמאבק האידיאולוגי שמאחוריה נמשך כבר עשרות שנים.
קל מדי — ומסוכן לא פחות — לדחוס כל גילוי של עוינות כלפי ישראל לתוך מגירה אחת. מדינות שנמנעות מהכרה רשמית, ממשלות שמותחות ביקורת על צעדים ישראליים, וארגונים שמטרתם המוצהרת היא חיסולה של המדינה — כולם מוצגים לא פעם כאותו דבר עצמו. הם אינם.
העולם המודרני מרבה לדבר על שלום: מנהיגים חותמים על הצהרות, מקיימים ועידות ומכריזים על מסגרות חדשות; אנשי דת מארחים מפגשים בין-דתיים; עסקאות כלכליות נארזות כמנועי יציבות. ומנגד, האלימות נמשכת. השאלה המתבקשת היא האם היהדות, הנצרות והאסלאם מסוגלות לספק תשתית מוסרית עמידה לשלום — או שמא הסכסוכים בני זמננו הפכו בעיקרם למאבקים פוליטיים, אסטרטגיים ולאומיים, שבהם הדת מגויסת בעיקר כזהות, כהצדקה או כשפת גיוס.
בריאיון שנערך מטעם ועדת Bigwil הבין-לאומית לדיפלומטיה כלכלית, מסחר והשקעות, מנהיג בין-דתי ואסטרטג פיתוח ניגרי — ומי שמכהן כיו"ר הסניף האפריקאי של התנועה האברהמית — משרטט חזון של יבשת שמתנהלת מול העולם כשותפה שוות מעמד, ולא כתלויה בו.
אימאמית ואמנית סופית מהולנד, מייסדת הסניף ההולנדי של התנועה האברהמית, מניחה על השולחן מתווה שלם ליציבות במזרח התיכון: תיווך סיני במקום דיפלומטיה מערבית שמיצתה את כוחה, נוכחות נשית משמעותית בשולחן המשא ומתן, ותלות כלכלית הדדית שתייקר את מחיר המלחמה.
מעטים העמים שגורלם עוצב באופן כה עקבי בידי שאיפותיהן של מעצמות גדולות מהם. ההיסטוריה היהודית איננה שרשרת אחת ארוכה ורצופה של סבל, אך היא גם לא משל מוסר פשוט של נבלים וקורבנות. זהו סיפורה של אומה קטנה שהאריכה ימים יותר מאשר אימפריה אחר אימפריה — אשורית, בבלית, פרסית, יוונית, רומית, נוצרית, אסלאמית ומודרנית — בעודה מחזיקה לאורך כל הדרך בדת, בשפה ובתחושת שייכות משותפות.
