לא רק בפנים שלי, אלא בפנים של לפחות מחצית האוכלוסייה של ישראל. זה נשמע כמו בדיחה רעה. אבל זו המציאות. נוצר כאן תקדים שלא ידוע כמוהו בתולדות הדיפלומטיה.

כלים

קודם כל, אין זה נוהל תקין לשלוח שגריר לארץ שהוא קשור אליה בעבותות ברזל. לא שולחים מהגר קובני השונא את קסטרו לתפקיד של שגריר ארצות-הברית בהבאנה. לא שולחים סיני מטייוואן לשרת כשגריר ארצות-הברית בבייג'ין.

נכון, זו לא הפעם הראשונה שיהודי נשלח לכהן כשגריר ארצות-הברית בישראל. כבר היו שניים-שלושה כאלה, שהיו יכולים גם לשמש כשגרירי ישראל בארצות-הברית. אבל הם היו בעלי דיעות פחות קיצוניות מדיעותיו של האיש הזה.

תפקידו של שגריר, בין השאר, לשמש עיניים ואוזניים של ארצו בארץ שבה הוא משרת. אחת ממשימותיו היא לספק למשרד-החוץ של ארצו מידע אמיתי ומוסמך, שעליו ניתן לבנות מדיניות. השגריר האידיאלי הוא משקיף קר-רוח, שאין לו רגשות חזקים ומובהקים כלפי הארץ שבה הוא משרת, לא רגשות חיוביים ולא רגשות שליליים.

תיאור של דיפלומט כזה הוא ההפך המוחלט של האיש המסויים הזה.

אילו נשלח דויד פרידמן לשמש כשגריר ישראל בארצות-הברית, זה היה הרבה יותר הגיוני. לרוע המזל, התפקיד הזה כבר תפוס – על-ידי יהודי אמריקאי אחר. השמועה אומרת שהאיש הזה התמנה על-ידי בנימין נתניהו לפי דרישת שלדון אדלסון, איל-ההימורים היהודי התומך בימין היותר-קיצוני, גם באמריקה וגם בישראל.

אבל גם אדלסון נראה שמאלן בהשוואה לדויד פרידמן.

השם עצמו הוא בדיחה. בגרמנית, "פרידמן" פירושו איש-שלום. אבל דויד זה הוא ההפך מאיש-שלום. אגב, גם דויד התנ"כי היה איש-מלחמה, עד כדי כך שהקדוש-ברוך-הוא שלל ממנו את הזכות לבנות את בית-המקדש הראשון, והעביר זכות זו לבנו, שלמה.

ובכן, מיהו איש-השלום הזה? מאז שנודע על מינויו הצפוי של פרידמן הוצף האינטרנט בציטוטים מדבריו. כולם מזעזעים, כל אחד יותר מקודמו.

דבר אחד בולט אפילו בקריאה הראשונה: כאשר השגריר העתידי של ארצות-הברית בישראל אומר "אנחנו", הוא מתכוון ל"אנחנו הישראלים", "אנחנו הישראלים האמיתיים", "אנחנו הפטריוטים הישראלים". כשהוא אומר "הארץ שלנו" הוא לא מתכוון לארצות-הברית, אלא לישראל השלמה, מהים עד הירדן (לפחות).

פרידמן אינו מזדהה עם כל הישראלים. נראה שהוא חושב שרוב הישראלים עיוורים, מטומטמים, תבוסתנים, או – יותר גרוע – בוגדים. זה יוצר שיא עולמי: מסתבר שרוב הישראלים הם בוגדים.

אז עם מי מזדהה פרידמן? מידגם מייצג של התבטאויותיו מבהיר זאת לגמרי: הוא משייך את עצמו ל-5% מהישראלים – המתנחלים והימין הקיצוני.

הנה אחדות מדיעותיו:

- יש לשלול את האזרחות מהתושבים הערבים של ישראל, כלומר מ-21% של האוכלוסיה. זה כמו שלילת אזרחותם האמריקאית של כל האמריקאים השחורים.

- אין "פיתרון שתי-המדינות". עצם הזכרת הרעיון הזה גובל בבגידה. (מכיוון שאויביי האשימו אותי שהמצאתי את הפיתרון הזה ב-1949, זוהי יריקה נוספת בפניי.)

- הנשיא הנכנס טראמפ צריך לפטר את כל פקידי משרד-החוץ האמריקאי התומכים בפיתרון שתי-המדינות.

- אסור לפנות אף לא מתנחל אחד מ"ביתו", גם כאשר ה"בית" בנוי על אדמתו של חקלאי ערבי.

- בישראל השלמה, מהים עד הנהר, היהודים מהווים רוב של 65%. זהו שקר גס: בשטח זה, הכולל את רצועת-עזה, הערבים מהווים רוב כבר עתה.

- הפלסטינים מושחתים.

- הנשיא ברק אובמה הוא "אנטישמי מובהק".

- בשאר אל-אסד ובנימין נתניהו צריכים להתיידד. גם הנשיא ולדימיר פוטין שייך לאגודה נאה זו.

- אנו זקוקים למלחמת-עולם באנטי-שמיות האסלאמית.

- יהודים אמריקאים התומכים במחנה-השלום הישראלי גרועים מקאפו. קאפו (קיצור של המונח הגרמני "קאמפ-פוליציי", כלומר משטרת-המחנה, שם שניתן ליהודים שעזרו לנאצים במחנות-ההשמדה.) התואר הזה מתאים במיוחד לארגון האמריקאי-יהודי "ג'י-סטרייט", שהוא מחנה-שלום מתון. וגם מתאים לי, כמובן.

אם בא לכם לצחוק בקול רם למקרא אחדות מההגדרות האלה, אל תצחקו. זה לא מצחיק.

דויד פרידמן הוא אדם רציני. הוא עורך-דין מפורסם המטפל בפשיטות-רגל, אבל הוא לא נשלח הנה כדי לטפל בפשיטת-הרגל של משטר נתניהו. להיפך, הוא נשלח כדי לעזור בהקמת ממשלה שבה יהווה נתניהו את השמאל הקיצוני. ואין זו הגזמה.

מאז 1967 מתפלל השמאל הישראלי להתערבות ארצות-הברית, כדי שתעזור להציל את ישראל מעצמה. כל נשיא חדש התקבל בתקווה גדולה. הנה האיש שיכריח את ממשלת-ישראל להחזיר את השטחים הפלסטיניים הכבושים ויעשה שלום בין ישראל והפלסטינים, ובין ישראל והעולם הערבי כולו.

הנשיא אובמה היה רק האחרון בסידרה זו. הוא אינטליגנטי, יפה-תואר, נואם מלהיב, אדם מלא כוונות טובות. אך אם לדון על פי התוצאות, הוא היה אפס מבחינתנו. אבל עכשיו היינו מאחלים לו תקופת-כהונה שלישית.

תמיד הייתי ספקן לגבי גישה זו. מדוע שנשיא אמריקאי יסכן את מעמדו כדי להציל את ישראל מעצמה, אם הישראלים עצמם עצלנים מדי או פחדנים מדי מכדי שיצילו את עצמם?

(כבר הזכרתי באחרונה שפעם, בוועידה בינלאומית, האשמתי את המדינאי הספרדי והבינלאומי מיגל מוראטימוס בכך שהוא לא פעל בכיוון זה. הוא השיב בזעם שאין זו חובתו להציל אותנו, שעלינו להציל את עצמנו. לא יכולתי להתרגז עליו בליבי.)

מזמן ויתרתי על כל תקווה שממשלה אמריקאית כלשהי תעזור לנו לעשות היסטוריה, להגיע לשלום עם העם הפלסטיני ולהמיר את השטחים הכבושים בשלום. עלינו לעשות זאת לבד, בעצמנו.

אין פיתרון אחר. מה שנקרא "פיתרון המדינה האחת" אינו אלא מרשם למלחמת-אזרחים לדורי-דורות.

כל מי שעיניו לא קהו בגלל לאומנות קיצונית ו/או קנאות משיחית צריך לראות זאת. זה כל-כך פשוט.

כיבוש השטחים הפלסטיניים ב-1967 השקיע את ישראל בשיכרון המונע מאיתנו גם היום מלהקשיב להיגיון. ארצות-הברית עודדה את ישראל להמשיך הדרך זו, והיו לה טעמים משלה.

מנוי ומוחלט עם הנשיא-הנכנס טראמפ לשלוח אותנו בכל כוחו בדרך שסופה אבדון.

לפני כאלפיים שנה גבה ליבו של בר-כוכבא, אחרי שורה של נצחונות התחלתיים. הוא פנה לקדוש-ברוך-הוא ואמר שאינו זקוק לעזרתו, אך ביקש שה' לא יעזור לפחות לאויביו. נראה שהקדוש-ברוך-הוא לא הקשיב, ומרד בר-כוכבא נמחץ על-ידי הרומאים. האוכלוסייה היהודית בארץ לא החלימה ממכה זו עד ללידת הציונות.

הייתי רוצה לומר לדונלד טראמפ: "אם אינך רוצה לעזור לנו בהשגת השלום, לפחות אל תשלח לנו את פרידמן אויב-השלום!"

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS