אנטליה, עיר הנופש שעל חוף הים התיכון, הייתה אמורה להיות השבוע במה לדיון בפליטות פחמן, ביעדי אנרגיה מתחדשת ובמימון אקלים למדינות עניות. אבל מי שעקב אחרי ועידת האקלים של האו"ם, COP31, שנפתחה ב-9 בנובמבר ותימשך עד 20 בנובמבר, הבין מהר מאוד שהנושא שמעסיק את המארחים הטורקים איננו רק טמפרטורת כדור הארץ. בעיני אנקרה, הוועידה היא הזדמנות להעמיד את ישראל בעמדת נאשמת לנגד עיניה של הקהילה הבינלאומית כולה.
הצעד הראשון הגיע עוד לפני שהמנהיגים נחתו. שר הסביבה, העיור ושינוי האקלים של טורקיה, מוראת קורום, שמשמש גם נשיא הוועידה, אמר בראיון לערוץ NTV הטורקי:
"כמדינה מארחת, לא שלחנו הזמנה לישראל להשתתף בפסגת המנהיגים"
אמר מוראת קורום, שר הסביבה, העיור ושינוי האקלים של טורקיה ונשיא ועידת COP31.
קורום הקפיד להבחין בין הפסגה הפוליטית לבין המשא ומתן האקלימי עצמו, שבו כל המדינות החברות רשאיות להציג עמדות והצעות. ההבחנה הזו חשובה: טורקיה לא יכולה לחסום את ישראל ממסגרת של האו"ם, אבל היא יכולה לקבוע מי יעלה לבמה, מי יצטלם בתמונה המשפחתית של המנהיגים ומי יישאר בחוץ.
"נדבר כאן על אקלים, אבל צדק אקלימי לא יכול להתקיים בהיעדר שלום"
אמר קורום, והוסיף כי עמדת טורקיה כלפי ממשלת ישראל "לא תשתנה" בגלל הוועידה.
כדי שהמסר לא יחמיץ אף משתתף, החליטו המארחים לקרוא לאולם הגדול ביותר במתחם הכנסים בשם "עזה". באולם יש 6,250 מקומות, ולפי הדיווח ברשת אל-ג'זירה יוצגו בו תערוכות אמנות על סבלם של ילדי עזה ויצירות של אמנים פלסטינים. כל משלחת שתגיע לדיון המרכזי תעבור, פשוטו כמשמעו, בשער שנושא את שם הרצועה.
"רצח עם סביבתי": הנאום שהצית את התגובה הישראלית
ב-11 בנובמבר עלה רג'פ טאיפ ארדואן לנאום הפתיחה של פסגת המנהיגים, והעלה מדרגה את הרטוריקה. לדבריו, עזה סובלת לא רק מרצח עם אלא גם מ"רצח עם סביבתי". הוא תיאר עצי זית בני מאות שנים שנכרתו, מים וקרקע שזוהמו, וערים שהפכו לתלי חורבות. אחר כך עבר לחורף שמתקרב: גשמים כבדים ושיטפונות הציפו אוהלים ומחסות, ולדבריו "מאות אלפי" תושבי עזה, ובהם ילדים, נותרו בלי קורת גג.
"אנחנו רוצים לשלוח קרוואנים, אבל לא מאפשרים לנו", אמר ארדואן, בהתייחס למגורים הזמניים שטורקיה מבקשת להכניס לרצועה. "האם אלה לא בני אדם? האם אפילו אוהל לא מגיע לאנשים האלה?" הוא סיים בקריאה: "את האכזריות הזו חייבים לעצור". לפי הדיווח בעיתון הטורקי "סבאח", ארדואן קרא גם להסיר את ההגבלות על הכנסת סיוע הומניטרי לרצועה.
התגובה מירושלים לא איחרה לבוא. משרד החוץ הישראלי פרסם הודעה חריפה במיוחד, שצוטטה בהרחבה באתרים ערביים:
"הדיקטטור ארדואן שוב מנצל במה בינלאומית כדי לקדם את מסע השקרים שלו נגד ישראל"
מתוך הודעת משרד החוץ הישראלי.
לפי ההודעה, חמאס הוא האחראי להרס בעזה. הוא שפתח במלחמה במתקפת 7 באוקטובר 2023 ובנה תשתית צבאית בלב אזורים אזרחיים. פירוק חמאס מנשקו, כך נכתב, הוא תנאי לשיקום. ההודעה האשימה את טורקיה גם באירוח בכירי חמאס.
אנקרה השיבה עוד באותו ערב. משרד החוץ הטורקי כינה את ההאשמות "השמצות שפלות וחסרות בושה" ו"דוגמה חדשה לניסיונות הנואשים" של בכירים ישראלים "להסתיר את האמת". בהודעה נאמר כי טורקיה "תמשיך לעמוד לצד" הפלסטינים ולצד כל מי שנפגע מהמדיניות התוקפנית של ישראל. בתקשורת הטורקית המקורבת לשלטון כונתה התגובה הישראלית "עלבון חצוף", והפרשה קיבלה מקום מרכזי בעמודי החדשות.
הרקע: הסכם שארם א-שייח' והטענה שישראל לא עומדת בו
כדי להבין את מקור הזעם הטורקי צריך לחזור לאוקטובר 2025. ב-10 באוקטובר אותה שנה נחתם בשארם א-שייח' הסכם הפסקת האש בעזה, בתיווך טורקיה, קטר, מצרים וארצות הברית. מבחינת ארדואן זה היה הישג דיפלומטי מובהק: טורקיה, שבמשך שנים הודרה ממעגלי ההחלטה בנושא הפלסטיני, ישבה סוף סוף ליד השולחן כמדינה ערבה.
שנה אחר כך, אנקרה טוענת שההסכם מתרוקן מתוכן. ב-6 בנובמבר, בפורום TRT World העשירי באיסטנבול, הציג ראש המודיעין הטורקי איברהים קאלן את הסעיפים שלדבריו לא יושמו. ההסכם כלל הכנסה של 500 עד 600 משאיות סיוע ביום, נסיגה ישראלית, ממשל פלסטיני לרצועה, כוח ביטחון בינלאומי ותוכנית שיקום. לפי קאלן, מאז החתימה נהרגו יותר מ-1,800 פלסטינים, אף שכל החטופים הישראלים הוחזרו. ישראל עדיין שולטת בכ-60% משטח הרצועה, כ-65% מהמבנים והתשתיות הרוסים, והוועדה הלאומית שאמורה לנהל את עזה עדיין יושבת בקהיר וממתינה לאישורים ולערבויות ביטחוניות.
קאלן הדגיש בעיקר את מה שהגדיר צעד חד-צדדי של חמאס: לדבריו, הארגון הסכים שלא להשתתף בגוף השלטוני של עזה ולהתפרק מנשקו. "זה ויתור פוליטי והתפתחות היסטורית", אמר, וקבל על כך שבצד הישראלי לא נעשו צעדים מקבילים. הוא הזהיר כי המשך הכיבוש "מאיים להביא גלים חדשים של קיצוניות ואלימות", וחזר על העמדה הטורקית המסורתית: שלום בר-קיימא מחייב מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה מזרח ירושלים.
ארדואן, שנאם באותו פורום, הרחיב את החזית לגדה המערבית. הוא הזהיר מ"טרור מתנחלים" שהולך ונעשה נועז יותר, ולטענתו נועד לדחוק את הפלסטינים מאדמתם. הוא דיבר על יותר מ-3,000 תקיפות והפרות בחודש אוקטובר לבדו. לדבריו, התעלמות מהתחייבויות בינלאומיות "חותרת תחת סיכויי השלום ומזינה סכסוך ושנאה באזור". בנאום אחר באותו שבוע טען ש"נותנים לישראל הנחות" ושהמערכת הבינלאומית "פשטה רגל".
ניתוח: למה דווקא עכשיו, ולמה דווקא בוועידת אקלים
הבחירה להפוך דווקא ועידת אקלים לזירת עימות עם ישראל אינה מקרית. COP31 הוא האירוע הבינלאומי הגדול ביותר שטורקיה מארחת השנה. במשך שבועיים שוהים בה ראשי מדינות, שרים, ארגוני סביבה ואלפי עיתונאים מכל העולם. ארדואן מבין שבמה כזו מגיעה לקהלים שבדרך כלל אינם מקשיבים לנאומיו על המזרח התיכון: פעילי אקלים אירופים, נציגי מדינות הדרום הגלובלי ומשלחות מאמריקה הלטינית ומאפריקה. המונח "רצח עם סביבתי" נבחר בקפידה. הוא מחבר את השיח הפלסטיני לשפת התנועה הסביבתית ומנסה לגייס לטובת הפלסטינים קהל חדש לגמרי.
יש גם שיקול פנימי. ארדואן ממצב את עצמו כבר שנים כקול המוביל בעולם המוסלמי בנושא הפלסטיני, ובזירה הפוליטית בטורקיה, שבה גם מפלגות האופוזיציה הדתיות מתחרות על הסמל הזה, אין לו שום תמריץ להנמיך את הטון. ההודעה הישראלית שכינתה אותו "דיקטטור" רק מחזקת אותו מבית: היא מאפשרת לתקשורת המקורבת לו להציג את הנשיא כמי שעומד מול ישראל ומשלם על כך מחיר.
ובכל זאת, ההסלמה המילולית משקפת גם תסכול אמיתי. טורקיה השקיעה הון דיפלומטי בתיווך בשארם א-שייח', ובמיוחד בהידוק הקשר עם הנהגת חמאס כדי להביא לשחרור החטופים. בעיני אנקרה, היא "סיפקה את הסחורה" ולא קיבלה דבר בתמורה: לא תפקיד בכוח הבינלאומי, לא דריסת רגל בשיקום ולא אפשרות להכניס קרוואנים לרצועה. התלונה של ארדואן על הקרוואנים החסומים איננה רק הומניטרית. היא מבטאת את המאבק של טורקיה על מקומה ב"יום שאחרי" בעזה.
בישראל, מנגד, רואים בטורקיה גורם עוין שמארח את בכירי חמאס, ולכן אינו יכול להיות שותף לגיטימי בכוח הביטחון הבינלאומי או בפיקוח על השיקום. הדרישה הישראלית לפירוק חמאס כתנאי לשיקום עומדת בסתירה ישירה לטענה הטורקית שחמאס כבר הסכים להתפרק, ושהכדור נמצא במגרשה של ישראל. הפער הזה בין הנרטיבים הוא לב המשבר, ושום ועידת אקלים לא תגשר עליו.
מה הלאה
בשולי הוועידה נפגש סגן נשיא טורקיה, ג'בדת ילמאז, עם ראש הממשלה הפלסטיני מוחמד מוסטפא. השניים דנו בשמירה על הפסקת האש, בהבטחת זרימת סיוע רציפה ובפתיחת השיקום. ברשת החברתית הטורקית N Sosyal כתב ילמאז שטורקיה תמשיך להגן על העניין הפלסטיני "בכל הפורומים" ותתמוך בפתרון שתי המדינות. זו הצהרת כוונות ברורה: אנקרה מתכוונת להמשיך ולהעלות את נושא עזה בכל במה בינלאומית, מהאו"ם ועד ה-G20.
בטווח הקרוב צפויים ימי הוועידה הנותרים להפיק עוד הצהרות, עוד תערוכות באולם "עזה" ואולי עוד עימותים דיפלומטיים, אם משלחת המשא ומתן הישראלית תבקש להשמיע את קולה. בטווח הארוך, השאלה האמיתית היא אם הקרע הפומבי בין אנקרה לירושלים ישפיע על יישום ההסכם עצמו. טורקיה היא אחת מארבע המדינות הערבות, ויחסיה עם וושינגטון נותרו הדוקים. אם תצליח לגייס את הממשל האמריקני ללחוץ על ישראל בנושאי הסיוע והמגורים הזמניים, עשוי הנאום באנטליה להיזכר כנקודת מפנה. אם לא, הוא יצטרף לשורה ארוכה של נאומים חריפים שהעלו את הטמפרטורה ולא שינו דבר בשטח.
דבר אחד ברור כבר עכשיו: היחסים בין טורקיה לישראל, שידעו לא מעט עליות ומורדות בעשרים השנים האחרונות, נמצאים בשפל חסר תקדים. כשהמארחת של ועידת האקלים העולמית מסרבת להזמין מדינה לפסגה וקוראת לאולם המרכזי על שם שטח הלחימה שלה, ברור שבאנקרה כבר אין טעם לדבר על "ניהול מחלוקות". מדובר בעימות פתוח, והוא רק מתחמם.
