ציונים אנטישמיים - מה שבאמת ריגש אותי היה מחזה מחיאות-הכפיים. הם ישבו ליד השולחן העגול, נציגי העולם כולו, ומחאו כפיים למעשה-ידיהם, ההחלטה שהם זה עתה קיבלו פה אחד. במועצת-הביטחון של האו"ם, כמו בכנסת, אין מחיאות-כפיים ואין גילויים ספונטניים אחרים. ובכל זאת הם מחאו כפיים כמו ילדים שקיבלו את מתנות חג-המולד שלהם. זה היה באמת יום לפני חג-המולד, היום הראשון של חנוכה. חפיפה נדירה כזאת מתרחשת רק פעם בעשרות שנים. כידוע, הנוצרים משתמשים בלוח השמש, והיהודים משתמשים בלוח הירח המותאם. השגרירים היו מאושרים. זה עתה הם השיגו דבר שנמנע מהם במשך שנים רבות: גינוי ההפרה הבוטה של החוק הבינלאומי על-ידי ממשלת ישראל.

כלים
אורי אבנרי: "אילו קרא נתניהו את מקיאוולי, הוא היה יודע שאסור להתגרות באריה אם אין אפשרות להרוג אותו."
אורי אבנרי: "אילו קרא נתניהו את מקיאוולי, הוא היה יודע שאסור להתגרות באריה אם אין אפשרות להרוג אותו."

עד כה השתמשו נשיאי ארצות-הברית, בזה אחר זה, בזכותם להטיל וטו על החלטות מועצת-הביטחון (זכות שזמנה עבר מזמן.) והנה העז הנשיא ברק אובמה, לקראת סוף תקופת-כהונתו, להתגרות בממשלתו של בנימין נתניהו, שאותו הוא מתעב בכל לבו.

וכך, אחרי שנים של תיסכול, יכול היה המוסד הבינלאומי העליון לקבל החלטה אודות ישראל על פי רצונו. אין פלא שחבריו התנהגו כמו ילדי בית-ספר היוצאים לחופשה. חופשה העלולה, למרבה הצער, להיות קצרה מאוד. למראית עין הייתה השמחה מוגזמת. להחלטה הזאת אין משמעות מעשית. אין לה שיניים. נתניהו היה יכול לחזור על הפתגם המזרחי: "הכלבים נובחים והשיירה עוברת". אך תגובתו המיידית של נתניהו הייתה שונה מאוד. הוא התנהג כמו חיה פצועה. הוא השתולל, הוא התנפל על כל העולם, הוא נשך כל מי שנמצא בסביבה. אחדות מהתגובות היו מגוחכות ממש. הוא יכול היה לזלזל בהחלטה וללגלג - כמו דויד בן-גוריון בשעתו, שקרא למוסד הבינלאומי "או"ם-שמום". במקום זה, נתניהו החזיר את שגריריו מניו-זילנד ומסנגל (ידידות מסורתיות של ישראל), ביטל ביקורים של מדינאים זרים בארץ, זימן שגרירים זרים ביום חג-המולד כדי לנזוף בהם בפומבי, ובעיקר השמיץ את הנשיא אובמה.

זה היה מעשה מטופש. לנשיא אובמה יש עדיין 21 יום בתפקיד, 21 ימים ארוכים שבהם הוא יכול לפגוע בנתניהו. אובמה יכול, לדוגמה, להעביר החלטה לקבלת פלסטין כחברה מלאה באו"ם. החלטה כזאת אינה ניתנת לביטול. ברגע זה, כל הצמרת הישראלית חרדה מפני אפשרות זו. אילו קרא נתניהו את מקיאוולי, הוא היה יודע שאסור להתגרות באריה אם אין אפשרות להרוג אותו. הייתי מוסיף: במיוחד אם כבר העלבת ופצעת את האריה הזה פעמים רבות בעבר. גם אריות יכולים לפעמים להתרגז. אך יתכן שהתנהגותו של נתניהו אינה כל-כך טפשית כמו שהיא נראית. היא עשויה להיות אפילו די פקחית. זה תלוי במטרה. כאסטרטגיה דיפלומטית היא הרת-אסון. אך כאסטרטגיה לניצחון בבחירות, היא הגיונית. הנה הגיבור הגדול, המלך דויד המודרני, הלוחם למען עמו, המכריז מלחמה על כל העולם. היש בישראל אדם שישווה לו? בימים הרעים ההם של גולדה מאיר הייתה אחת מלהקות-הבידור של צה"ל שרה שיר עליז, שנפתח במלים "העולם כולו נגדנו / לא נורא, נתגבר..." מסיבה כלשהי, היהודים נהנים ממצב שבו כל העולם מגנה אותם. זה רק מאשר מה שידענו תמיד: שכל עמי העולם שונאים אותנו. זה מראה שאנחנו מיוחדים לגמרי. אין לזה, חלילה. שום קשר להתנהגות שלנו. זוהי פשוט אנטישמיות טהורה.

נתניהו עולה על גולדה. הגברת הזקנה בוודאי מביטה בו בקנאה מלמעלה (או מלמטה). הציונות הייתה אמורה לשחרר את ישראל מהתסביכים היהודיים הישנים האלה. היינו אמורים להפוך לאומה נורמלית, להיות ישראלים בריאים במקום יהודים "גלותיים". היינו אמורים להיות עם-סגולה, נערצים בעיני כל עמי העולם. נראה שלא לגמרי הצלחנו. אבל יש תקווה גדולה. תקווה ענקית. תקווה בעלת שם: דונלד טראמפ. טראמפ כבר צייץ והודיע שעם כניסתו לבית הלבן, כל המצב באו"ם ישתנה.

אך האם זה יקרה באמת? לאיש – וגם לו עצמו – אין מושג מה יעשה אז. האם יכול נתניהו להיות בטוח? נכון, טראמפ שולח לתל-אביב (או לירושלים?) שגריר חדש, שהוא ציוני קיצוני, כל-כך ציוני שנתניהו עצמו נראה בהשוואה אליו כעוכר-ישראל, כמעט כמוני. אבל בו בזמן מינה טראמפ גזען לבן לתפקיד עוזרו הבכיר, אדם אנטישמי עם תעודות. יש המאמינים שהכל יהיה תלוי במצבי-הרוח של טראמפ. מי יודע מה יהיה מצב-רוחו בבוקר שבו תיערך ההצבעה על ההחלטה הבאה המגנה את ממשלת-ישראל? האם הוא יהיה באותו רגע טראמפ הציוני או טראמפ האנטישמי? בעצם, הוא יכול להיות גם זה וגם זה.

המטרה המוצהרת של הציונות היא לקבץ את כל היהודים המפוזרים בעולם במדינה היהודית. המטרה המוצהרת של האנטישמים היא לגרש את היהודים מארצותיהם. מסתבר ששני הצדדים שואפים לאותו הדבר. בנימין זאב הרצל, האב-המייסד של הציונות, הכיר בכך כבר בראשית הדרך. הוא נסע לרוסיה הצארית, שבה שלטו האנטישמים, והציע עיסקה: אנחנו ניקח את היהודים מארצכם, ואתם תעזרו לנו לשכנע אותם לצאת. זה היה בימי הפוגרומים הרצחניים. אבל היהודים שעזבו את רוסיה (שכללה חלק מפולין) היגרו בהמוניהם לארצות-הברית. רק מעטים עלו לארץ-ישראל.

זה לא היה פרק יחיד-במינו. לכל אורך ההיסטוריה הציונית נעשו נסיונות לגייס את עזרת האנטישמים למען הגשמת המפעל הציוני. לפני לידת התנועה הציונית, הטיפו נוצרים אוונגליסטים בארצות-הברית ובבריטניה לקיבוץ גלויות היהודים בארץ-הקודש. יתכן שזה השפיע גם על הרצל. אולם המסר הזה של גאולת היהודים הכיל פרק נסתר: שיבת ציון תאפשר את ביאתו השניה של ישוע. ואז מה יקרה? היהודים יתנצרו, ומי שלא יעשה זאת – יושמד.

בשנת 1939, כאשר הסכנה הנאצית כבר הייתה גלויה לעין, זימן זאב ז'בוטינסקי את חסידיו לוועידה בפולין. בין הבאים היו גם ראשי "הארגון הצבאי הלאומי" בארץ. אחד מהם היה אברהם שטרן, שכינויו במחתרת היה יאיר. בפגישה זו הוחלט לפנות אל מפקדי הצבא הפולני, כולם אנטישמים, ולהציע להם עיסקה: אתם תאמנו ותחמשו את היהודים הצעירים בפולין. אנחנו נשחרר את פלשתינה בעזרת הנשק הזה ונעביר אליה את יהודי פולין. הקצינים נענו, וברחבי פולין קמו מחנות אימונים. מלחמת-העולם השניה שמה קץ להרפתקה זו.

עם פרוץ המלחמה הורה ז'בוטינסקי לאצ"ל להפסיק את כל הפעולות נגד הבריטים ואף לשתף פעולה עימם. למרות פעולות האצ"ל העריץ ז'בוטינסקי בליבו את הבריטים. ואילו יאיר דגל בקו הפוך. הוא האמין שהבריטים הם האויב שלנו, ושהאויב של האויב הוא ידיד. המלחמה סיפקה לדעתו הזדמנות לגרש את הבריטים. אדולף היטלר הוא אנטישמי, אבל עכשיו הוא בעל-ברית פוטנציאלי. הגישה של יאיר יצרה פילוג באצ"ל. בכל יחידות האצ"ל פרץ ויכוח סוער. הייתי אז בן 16, וכחבר האצ"ל השתתפתי בוויכוח לוהט זה. כעולה מגרמניה הנאצית התנגדתי, כמובן, לגישת יאיר. יאיר הקים ארגון משלו, שנקרא לימים לח"י (ובפי הבריטים "כנופיית שטרן"). הוא שלח שליח לתורכיה, שהייתה אז ניטרלית, וזה העביר לשגריר הגרמני מכתב ל"אדון היטלר", ובו הציע שיתוף-פעולה. היטלר לא הגיב, כמובן. (כל זה קרה לפני השואה). יאיר נתפס על-ידי הבריטים ונהרג "בשעה שניסה לברוח". אחרי תום המלחמה, כאשר ברית-המועצות הפכה לאויבת החדשה של בריטניה, המשיכו יורשיו של יאיר לנקוט אותו קו בנסיבות החדשות. הם פנו לשיתוף-פעולה עם ברית-המועצות. סטלין התעלם מההצעה.

אחד מאדריכלי השואה היה אדולף אייכמן, קצין הס"ס שהיה ממונה על משלוח יהודי הונגריה לאושוויץ. הוא יצר בבודפשט מגע עם קבוצה של ציונים, בהנהגת ישראל קסטנר, והציע לו עיסקה. כאות של רצון טוב הוא הירשה לקסטנר לשלוח כמה מאות יהודים ברכבת מיוחדת לשווייץ. בו בזמן שלח אייכמן את אחד מחברי הקבוצה הציונית, יואל ברנד, לאיסטנבול הניטרלית, והטיל עליו תפקיד מטורף: ליצור מגע עם ההנהגה הציונית בירושלים, ולהציע לה עיסקה: אם בעלות-הברית ישלחו לגרמניה (באמצע המלחמה!) מספר גדול של משאיות, תופסק שליחת יהודי-הונגריה לאושוויץ. בניגוד להוראות שקיבל מאייכמן, חצה ברנד את הגבול לסוריה, שבה ישבו הבריטים, ונאסר על-ידם. משלוח היהודים למחנה-המוות – עשרת אלפים ביום – נמשך.

מה הייתה מטרת הנאצים כשהציעו את ההצעה המוזרה הזאת? התיאוריה שלי היא שהיינריך הימלר, ראש הס"ס, שקל כבר אז את הרעיון לסלק את היטלר ולתפוס את מקומו. תוכניתו הייתה לעשות שלום נפרד עם בנות-הברית המערביות, ולהמשיך במלחמה נגד הסובייטים. כאנטישמי מובהק האמין הימלר שהיהודים שולטים בעולם. אחרי המלחמה, כאשר חיכה אייכמן למשפטו בישראל, הוא כתב ש"הציונים הם היסוד הביולוגי החיובי" בגזע היהודי. (אגב, כאשר היה אבו-מאזן תלמיד באוניברסיטה במוסקווה, עבודת-הדוקטורט שלו עסקה בשיתוף-הפעולה בין הנאצים והציונים.)

האם חוג עוזריו של דונלד טראמפ יכול לכלול, זה לצד זה, אנשים ציונים קיצונים וגם אנשים בעלי דיעות אנטישמיות קיצוניות? ודאי שכן. השבוע גינה שר-הביטחון, אביגדור ליברמן, את התוכנית הצרפתית לכנס בפאריס ועידה למען שלום ישראלי-פלסטיני. ממשלת-ישראל פוחדת שבוועידה זו יגיש שר-החוץ האמריקאי, ג'ון קרי, תוכנית מפורטת להסכם-שלום, שיכלול את הקמתה של מדינת-פלסטין העצמאית. תוכנית זו עשויה להתקבל על-ידי הוועידה, ואחר-כך על-ידי מועצת-הביטחון של האו"ם.

לפי החשש, זאת תהיה יריית-הפרידה של הנשיא אובמה. לא יהיה וטו באו"ם.

(אגב, תכנית קרי דומה להפליא לתוכנית-השלום שעיבדו חבריי ואני לפני 59 שנה, בשנת 1957, שנקראה "המנשר העברי".)

ליברמן זועם. הוא הישווה את התכנית הזאת למשפט דרייפוס, הסרן היהודי בצבא הצרפתי שהורשע לפני כ-120 שנה בריגול לטובת גרמניה. הוא נשלח לאי-השדים מול חוף גויאנה הצרפתית. בסופו של דבר זוכה. הרצל כיהן אז כסופר של עיתון אוסטרי בפריס, ולפי הסיפור הציוני הוא הזדעזע עד כדי כך שבעקבות פרשת דרייפוס הגה את הרעיון הציוני. עכשיו טוען ליברמן שוועידת-פאריס הקרובה אינה אלא מהדורה שנייה של משפט-דרייפוס, והפעם נגד כל העם היהודי. אבל אין מה לדאוג. דונלד טראמפ וחבורת האנטישמים הציונים שלו יחזירו את הסדר על כנו.

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS