"אנחנו אוהבים להתלונן על חברת הסלולר, אבל כשזה מגיע לממשלה, אנחנו מעדיפים להיות בשקט ולתת לה לעבוד. אנחנו נותנים שימרחו אותנו כי יש לנו המון אמון במוסדות. אנחנו מורגלים לחיות על בסיס 'מי שצריך יודע'".
מי אמר את הדברים ובאיזה ענין? רועי פלד, מי שהיה מנכ"ל התנועה לחופש המידע עד לאחרונה, בבואו להסביר את העדר השקיפות בהתנהלות המדינתית בישראל ואת התנגדותם של משרדי הממשלה ובראשם משרד האוצר לשתף במידע על פעולותיו, בכתבה בסופשבוע של מעריב (9/7).
תחום אחד רחב ביותר שלגביו אי השקיפות מובנית כיום ואינה תלויה בנכונותו של פקיד זה או אחר להעביר לציבור טבלת נתונים כלשהם הוא תחום הפרטת השירותים הציבוריים: באופן קבוע הציבור בישראל מחוייב לתת אמון באופנים בהם מתקבלות החלטות בטווח רחב של עניניים החל ממשבר בדיקות הדלק בשדה התעופה דרך המכרז על שירותי האישפוז הגריאטרי שהוכרז לאחרונה כלא מאפשר לקשישים לחיות בכבוד ועד הכשלון הצורב של מפעל ההסעדה בבתי ספר.
בבואו של משרד ממשלתי כיום להודיע על מכרז בשרות כזה או אחר הוא מפקיד פקידות בכירה, לרוב כלכלנית בהכשרתה, על הכנת מפרט דרישות למפעיל השרות. תהליך הכנת המפרט הוא דרמטי בהשלכותיו משום שהוא הקובע את היחס בין נותני שירות לצרכנים; את רמת המיומנות המקצועית של נותני השירות; את רמת השכר ותנאי ההעסקה של נותני השירות; את איכות השירות מבחינת המרכיבים ההכרחיים בו ולבסוף את רמת הבטיחות בה תתנהל שגרת מתן השירות.
מכיוון שהמדינה מכוונת להפחתת עלויותיה – העובדה שתהליך הכנת המכרז אינו מבוסס על שיתוף נציגי ציבור כגון נותני השירות, התלויים בקבלת השירות או נציגי העובדים ששכרם נקבע בשלב זה – משמעותה: רמת עלויות לא סבירה! ממש בימים אלו הסתברו הדברים שוב כשהשופטת מיכל אגמון גונן ביטלה מכרז מדינתי שניסה להפחית עלויות באמצעות דריסת זכותם של קשישים לחיות בכבוד.
כיצד קרה דבר כזה? ובכן, העדר השקיפות והעדר שיתוף הציבור בתהליך הכנת המפרט הם שאיפשרו לקשישים לאבד את פניהם האנושיות ולתפיסה שניתן להפחית עלויות על חשבונם, להראות סבירה או ראציונלית.
אל לנו כציבור להמשיך להניח כי תהליכי הכנת המפרטים לקראת מכרזי שירותים מתנהלים כהלכה; אסור לנו להניח שכאשר ועדת רכש של גוף מדינתי או ציבורי כלשהו מקבלת לידיה מפרט ועליה לבחור זוכה במכרז ולהגיע עמו לתנאים והסכמות, הדברים מתנהלים לטובתנו.
עלינו לדרוש שנציגי עובדים, נציגי מקבלי השירות או התלויים בו ונציגי ארגונים רלוונטים, יהיו נוכחים בדיונים ויוכלו להביע את דעתם על המתנהל בהם; אל לנו להסכים שניהול המכרז לאורך זמן – הנקודה החלשה ביותר בשיטת הפרטת השירותים – הוא תקין.
האפשרות של המדינה להקצות כוח אדם שיפעיל פיקוח משמעותי על האופנים בהם ספק השירות מתפקד בהיבטים השונים של השירות אותו זכה להפעיל ועומד בדרישות, נמצאת כיום בארצות הברית ובאירופה במוקד הביקורת נגד הסחר בשירותים הציבוריים ונגד היומרה כי היא מוזילה את עלויות ומייעלת את השירותים. לא הוזלה ולא ייעול מראים מחקרים רבים שעוסקים בשדה הזה, וגם אצלינו דו"חות מבקר המדינה על גופים המפעילים שירותי חינוך מופרטים למשל, חוזרים ומראים את עוולות השיטה.
הפגיעה המתמשכת בשירותים הניתנים לציבור, הפגיעה המתמשכת בעובדים המועסקים בשירותים והפגיעה בבטיחות מלמדות כי לא ניתן עוד להמשיך לקדש את עקרון הפחתת העלויות ואת עיקרון הרווחיות של מפעילי השירותים: זכותו של הציבור לדעת ולתבוע הגנה על איכות השירות בכלל החוזים והמכרזים שהמגזר הציבורי מעורב בהם וזאת באמצעות שקיפות ומעורבות ציבורית בשלושת שלבי המכרז (ניסוחו, בחירת זוכה וחתימה ולבסוף, בשלב ארוך הטווח של הביצוע) ביחס לשלושה היבטים: איכות השירות; איכות ההעסקה ורמת הבטיחות.
מעורבות ציבורית כזו באמצעות הכנסתם של נציגי עובדים ומשפטנים נציגי צרכנים היא תנאי הכרחי לביסוס השקיפות ביחס לחוזים בהם מעורבת המדינה, להגנה על איכות השירות הניתן, איכות תנאי ההעסקה בו ורמת הבטיחות המוצעת לצדדים הפעילים בו.
רק כניסתם של נציגי עובדים ונציגי צרכנים לשלבי הכנת המפרט, לוועדות הרכש ולתהליך הפיקוח, תוכל להבטיח את עצירת תהליך הנישול ממיומנות של עובדים ואת עצירת ההעדפה הניתנת לרווחיות החברה המפעילה על חשבון חשיפת צרכנים לסכנות. נוכחותם ומעורבותם של נציגי ציבור הצרכנים ונציגי ציבור העובדים היא תנאי הכרחי ליצירת פיקוח ארוך טווח שיאפשר דיאלוג כבסיס ממשי לשותפויות ציבוריות-עסקיות-אזרחיות.
הכותבת היא פרופ' אורלי בנימין, מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר אילן, חברה בצוות ההיגוי של ח"כ עמיר פרץ
