דעות

"יום השואה" מאחורינו. הטכסים כבר תמו. המשלחות מפולין כבר חזרו, ובשנה הבאה שוב יהיה לנו "יום שואה" חדש. אני יודע...אני יודע.. "לא רק שואה, גם גבורה". המורים שוב יספרו, המחנכים שוב יחנכו, ושוב תצאנה המשלחות לפולין המתקראת "בית הקברות הגדול ביותר של העם היהודי". שוב נוכל לראות את "הילדה התורנית" בוכייה, שוב נראה אותה נופלת ומתייפחת על כתפיה של המחנכת או של היועצת בתום הטכס המרגש, ושוב נצקצק אז בלשוננו, ואחרי שנשיר בקול נוגה את "אלי אלי שלא ייגמר לעולם" נשאל את עצמו בהבעת יגון מרצינה: איך דבר כזה היה יכול לקרות? תשובה על כך, לא נקבל

הדיון על שכר ה"בכירים" הוא אולי תחילתו של ניסיון לדבר עלינו כחברה, לראות אותנו לרגע כבני אדם, בלי קשר לחשבון הבנק שלנו ובמילוי תפקיד זה או אחר, וגם לגלות כי כולנו שותפים ליצירתה של תרבות ראוותנית ואטומה לעצמנו ולאחרים. הממדים הבלתי נתפסים, המפלצתיים, של פערי השכר מעוררים ברבים מאיתנו תחושות שקשה למצוא מילים הולמות כדי לתאר אותן. ניצול מחפיר, קיפוח, זלזול, אטימות, השפלה, הן רק מילים שמבטאים ניסיון לגעת בעוצמתן ומורכבותן של התחושות

בימים האחרונים נאבקים לולני הצפון על פרנסתם. הרפורמה שמתכנן משרד החקלאות תעביר את הבעלות בתעשיית הביצים מידיהם לידי קומץ בעלי הון, כשהמפסידים הגדולים יהיו המשפחות במושבים, יערות הגליל (שמפלצות בטון בגודל שלושה מגרשי כדורגל האחת, ייבנו על שטחיהם), ו-7 מיליון התרנגולות שיוחזקו בלולים מתועשים, בתנאים אכזריים לא פחות מהיום – ללא אפשרות למתוח כנף כל חייהן

קחו למשל את הנגר, או הנפח, או אפילו הטבח. האם יעלה בדעתנו ללמדם כיצד לבצע מלאכתם? האם נעז ללמד את הנגר כיצד עליו לשייף את העץ ואיך הוא אמור לקשור אגודה לאגודה? מובן מאליו שלא. הלא מדובר במקצוע וברור לכל בר דעת שאין אומרים לבעל מקצוע כיצד עליו לבצע את מלאכתו

ס"ב שנים חלפו מאז הוחל הנס האדיר הזה של היציאה מן הכבשנים אל עצמאות מדינית. הזקנים של אז כבר אינם עמנו והצעירים של אז כבר סבים וסבתות המה. אבל כולנו מבינים שאנו רק בראשיתה המופלאה של הדרך הארוכה בדרכנו אל הגאולה השלמה של פדות נפשנו