חלקנו מגיבים בכעס ואולי אף בטינה. חלק בנו סתם מקנא באותם בכירים, וחלק נמצא מאחורי חומה כבדה של אדישות. יחד עם זאת, אם נסתפק בתיקון טכני של מה שנחווה כעוול נחמיץ אולי משהו מהותי יותר. קל לנו כשיש חלוקה ברורה של טובים ורעים, מקפחים ומקופחים, צדק ואי-צדק. כנראה שיותר קל לצאת למלחמות צודקות מאשר להתבונן באומץ בתוך עצמנו.
האם יש לנו סיבה טובה להניח שאחרון העובדים, מקבל השכר הנמוך ביותר, מתייחס לאנשים סביבו באופן שונה מהותית מיחס ה"בכירים" כלפיו? האם הוא עצמו לא עשוי באותה מידה להיות כוחני, אטום לאנשים סביבו, מנצל ועוד כהנה וכהנה? כן, יש לטפל בדחיפות בתופעה הקשה של פערי השכר המדהימים, אך יחד עם זה לבחון אם יש כאן בעיה שהיא של כולנו, כל אחד על פי דרכו. האם מתוך מלחמות הצדק שלנו החשובות כשלעצמן נהיה מוכנים לראות כי לא ה"בכירים" הם הבעיה שלנו אלא אנחנו ששותפים ליצירתה של תרבות ראוותנית ואטומה לעצמנו ולאחרים?
דומני כי במידה לא מבוטלת כולנו, לא רק הבכירים שכחנו כי חברה עסקית היא קודם כל חברה של אנשים שכל אחד מהם זקוק לתחושה של מפגש אנושי שיש בו שותפות, כבוד, הערכה והגינות. שעובד בחברה אינו רק "כח עבודה", הוא קודם כל אדם בפני עצמו. הדיון על שכר ה"בכירים" הוא אולי תחילת ניסיון לדבר עלינו כחברה, לראות אותנו לרגע כבני אדם באופן בלתי תלוי במילוי תפקיד זה או אחר.
הדיון הזה מציע לנו להתבונן בתופעה שככל שיש לנו יותר כסף, אנו עלולים להיות משועבדים לו יותר ויותר לבלי שובע, להתרחק מעצמנו ומצרכינו האמיתיים תוך אטימות חברתית גוברת והולכת. זהו דיון שמציע לנו להרהר בסדר הקיים ובמשמעויותיו הרגשיות. זה לא סיפור של שחור ולבן, של טובים ורעים, ברורים ומוחלטים. כל הצבעים והגוונים נמצאים בכל אחד מאיתנו. אותה "חזירות" דוחה, מהווה בו בזמן מושא להערצתנו. בבוקר אנחנו סוגדים ובערב סולדים.
האם כולנו יוצריה וקורבנותיה של תרבות שמותירה אותנו מבולבלים, מובלים, כהי חושים, רודפים אחרי תחליפים של מה ששכחנו שאנחנו באמת צריכים? הדיון על שכר ה"בכירים" הוא יותר מדיון על איזו סינתזה בין סוציאליזם לקפיטליזם, על התערבות המדינה בכלכלה לעומת כלכלת שוק חופשית.
זהו דיון על משהו שאבד לנו בדרך כחברה, כיחידים. זהו דיון של חברה על עצמה, על איכות היחסים בין חבריה, על משמעותו של קשר אנושי שהוא מעבר ל'כוחות השוק'. "ניצול" ו"קיפוח" אינם משהו שיש להילחם בו בטרם הבנו את תרומתנו וחלקנו בטיפוח תרבות כוחנית, נעדרת מימד של דיאלוג אמיתי, בטרם השבנו לעצמנו את היכולת להקשיב לאחר, לראות אותו, לבסס יחסי שותפות והדדיות. הקמנו את המדינה, ניצחנו במלחמות, הפרחנו את השממה, פיתחנו תעשיות ואקדמיה לתפארת, יצרנו חיי תרבות עשירים ומגוונים בתחומי האומנות השונים.
עתה הזמן להתבונן בתרבות החברתית־אנושית שנוצרה כאן, במאפייניה, במגבלותיה. תופעת פערי השכר יכולה לספק לנו כמה רמזים על מקומנו הנוכחי במסע ההתפתחות שלנו כחברה, לספר לנו משהו חשוב על אפיונים תרבותיים משותפים של מערכת היחסים שנוצרה בין יחידים לסביבתם. ניצול, קיפוח, ראוותנות, שיעבוד לסממנים חיצוניים ועוד אינם רק מאפיינים "שלהם"- הבכירים. הם תימות בחיינו, משותפות לכולנו. המסע לתיקון העוול יכול להיות צעד במסע פנימי שלנו אל עצמנו.
הכותב, דב אבן-זהב, הוא פסיכולוג שעוסק בפיתוח מנהלים בחברות וארגונים ומרצה במרכז להורות ומשפחה, בסמינר הקיבוצים
