כמי ש"יושב בתוך עמו", אני יודע שאכן יש במערכת החינוך תלמידים שבאמת זקוקים ל"התאמות" משום שבלעדיהן לא תהיה להם הזדמנות שווה להצליח. תלמיד דיסלקטי למשל, מן הראוי שתאושרנה לו "התאמות", שאם לא כן הוא יתקשה להביא לידי ביטוי את יכולתו ואת ידיעותיו האמיתיות. והרי זה מה שחשוב לבדוק, את הידיעות האמיתיות. כך לגבי תלמיד שהוא דיסגראפי וכך לגבי כל תלמיד שסובל מלקות שמונעת ממנו לתת ביטוי לידע הגנוז בתוך מוחו. לפיכך אני סבור שנכון עושה משרד החינוך באשרו "התאמות", זאת כל עוד תכליתן היא להוציא את האמת לאור. לזה קוראים "הפלייה מתקנת", שמכל סוגי ההפליות, היא היחידה שהיא לא רק נסבלת, אלא ראויה לכל שבח.
עד כאן מרקיז, הכל בסדר. אלא שמכאן ואילך הדברים משתבשים, וכוונות שבמקורן היו רצויות הופכות להיות מעשים בלתי רצויים. במהלך העשור האחרון נושא "ההתאמות" טפח מעבר לכל פרופורציה, ובמקום לשרת את המטרה הנאצלה שלשמה הוא נועד, הוא הפך ל"משרתם של שני אדונים": אדון הטיוח, ואדון "חצי האמת". "הגששים" היו אומרים על כך: "ישרא-בלוף" ואורי זוהר היה שר: "הראש היהודי מוצא לנו פטנטים". ובאמת, הבה נשאל עצמנו איך קרה, שדווקא בקרב "עם הספר" יש כל כך הרבה "לקויי למידה"? איך קרה שתלמידים רבים מייחלים ל"התאמות", גם כשהם יודעים שבכך הם מכניסים עצמה לקטגוריה זו? נכון שזה לא נורא להימנות על "לקויי למידה", אבל מצד שני זה לא כבוד כל כך גדול. אז איך קורה שרבים כל כך מוכנים להעיד עליהם שמים וארץ, רק כדי להוכיח שהם לא שומעים טוב, שהם לא רואים טוב, שיש להם קשיי ריכוז, שהם היפר- אקטיביים (או לחלופין "היפו - אקטיביים") רק כדי לקבל את האבחון הדידקטי הנכסף וזכות ב"התאמות"? התשובה לשאלה פשוטה עד כאב: אם נותנים לך, לא תיקח? אתה הרי לא "פרייר"? ובעידן שבו פסו התום והתמימות מהעולם, מה גרוע יותר מלהיות "פרייר"?
לא רק תלמידים שותפים בתהליך הזה שתוצאתה ההכרחית היא "הזנייתו" של מושג ההשכלה. רבים וטובים שותפים בתהליך הזה: המורים למשל (לא כולם), ההורים (לא כולם), מנהלי בתי הספר (לא כולם), המפקחים (לא כולם), המאבחנים (לא כולם) ואפילו ראשי משרד החינוך עצמו, גם כן לא כולם. לא כולם, אבל רבים. רבים מדי. לכל אחד מהשותפים שמניתי יש אינטרס. התלמיד רוצה חיים קלים, ההורה רוצה שהילד יביא ציונים טובים כך שיוכל להתגאות בו, מנהלי בתי הספר רוצים להגדיל את "אחוז הזכאים לבגרות" והמאבחנים רוצים כסף קל ופרנסה טובה. ומה עם משרד החינוך? גם לו יש אינטרס. מצגת מלוטשת עם גראפים שנוסקים מעלה יכולה בהחלט להרים את המורל. יש מי שיאמר: "אפשר להבין אותם". בעידן שבו ההפרטה הפכה לשם המשחק (גם בחינוך), ובעידן שבו "תעודת הבגרות" הפכה ל"עגל הזהב" אליו כולם סוגדים, "האחוז" הופך לסממן ההצלחה, ובמקרה זה "הגודל כן קובע". לא החינוך, לא התהליך, לא האקלים הבית ספרי. כל אלה עבר זמנם ומה שקובע זו התוצאה, וזו נמדדת ב"אחוז הזכאים לבגרות". אם כך הדבר, אזי אז כל האמצעים כשרים והמטרה מקדשת את האמצעים. אם ה"התאמות" עוזרות להשיג את המטרה, אז למה לא? גם המנהלים, כמו תלמידיהם אינם "פריירים".
שמחתי לשמוע את שר החינוך החדש יוצא כנגד התופעה. נכון שעדיין "מטרת העל" נותרה כשהייתה, אבל ניתן להבחין לאחרונה בניסיון להכניס דברים לפרופורציות. נושא "התאמות", כמו נושאים אחרים דוגמת "מגמות לימוד" איזוטריות שצצות חדשות לבקרים כפטריות אחר הגשם, נמצא בבדיקה ומי ייתן שהשר החדש וראשי משרדו יפעלו מהר יותר וביתר תקיפות. הייתי רוצה שהם יקדשו את התהליך לא פחות מאשר את התוצאה.
גם היום עדיין השאלה הראשונה שמנהל בית ספר נשאל היא : "מה האחוז?". כשואלים על "אחוז" כל מנהל בית ספר מצוי יודע במה מדובר. אם איתרע מזלו של אותו מנהל לשרת באחד מבתי הספר שב"חצר האחורית" ו"האחוז" אינו גבוה כל כך, מן הסתם הוא יתחיל לגמגם. אם לשונו חלקה והוא לא מגמגם, הוא יפצח בנאום אפולוגטי חוצב להבות: הוא יסביר לשואל שהעיקר זה התהליך, הוא יספר על "נקודת הפתיחה" הנמוכה, על הפערים הלימודיים שנצברו (לא בבית ספרו חלילה, בבית הספר הקודם) וכו'... אך חרף כל הסבריו המלומדים, בתוך תוכו, הוא יחוש מעט בושה. לא כן המנהל שמזלו האיר והוא משרת בית ספר "יוקרתי". הלז יזקוף את קומתו כמו טווס ויאמר בגאווה בלתי מוסתרת: "אצלי? תשעים, תשעים וחמישה אחוז עושים בגרות!!". הוא לא יאמר שעם תלמידים כמו שיש לו גם בלעדיו זה היה קורה, הוא לא יספר שכדי להגיע לאחוז הזה הוא היה "נאלץ" לצערו למנוע מחלק מתלמידי השכבה לגשת לבחינות, הוא גם לא יזכיר את העובדה שחלק מהתלמידים הונשרו משום "שהם עולים כיתה אבל לא בבית ספרנו". הוא לא יעשה דבר מכל אלה משום שגם הוא לא "פרייר", ו"פרייר" לא מנדב מרצונו פרטים שעלולים לקלקל את ההצגה. "ההצגה הרי, חייבת להימשך".
כך, בשקט ובאין רואים, הלכו וטפחו שתי תעשיות ענפות, כשכל אחת מהן מזינה את חברתה: "תעשיית ההתאמות" ו"תעשיית האבחונים הדידקטיים". שתיהן לכודות ב"קשר גורדי" ושתיהן צמודות היטב ל"עטיניה של אותה פרה". משרד החינוך. אם מחפשים דוגמא למצב שבו כולם מרוויחים (ב"תורת המשחקים" קוראים לזה "win-win""), כי אז הדוגמא נמצאה: התלמידים הרוויחו כי הם קבלו "דיפלומת לקות" על לא לקות בכפם, המורים יוכלו להתהדר בהישגי כיתתם, גם המנהלים יוכלו להתגנדר בהישגי בית ספרם "היוקרתי", ההורים יוכלו להתגאות בהישגי ילדיהם, ואחרונים בלתי חביבים בעליל, הלא הם "המאבחנים" יוכלו "לעשות קופה" על חשבון כולם.
אודה שמה שנכתב הוא פרי הגיגים ולא תוצאה של מחקר מלומד. זוהי רק תחושה של בטן, יותר נכון כאב בטן. לא תמיד תחושת של בטן היא מופרכת. לפעמים היא יכולה להיות דרך מאד יעילה לגלות ש"המלך הוא עירום". אשר על כן אומר: לתופעת "ההתאמות", בהיקף כפי שהוא קיים בישראל, אין אח ורע בעולם. נער הייתי וגם זקנתי, ואינני זוכר שבזמני ערכו לי (או לחבריי לכיתה) "אבחונים דידקטיים" לצורך "התאמות". לו היו עורכים לי מבחן כזה, חזקה עליהם שהיו מגלים אצלי איזו לקות סמויה שבזכותה הייתי יכול לשפר את ציוני הבגרות שלי. כנראה שנולדתי בזמן לא טוב. לפעמים אני אומר לעצמי: חבל. אלא שבמחשבה שנייה אני מתעודד ואומר לעצמי: טוב שכך. כי מה שבעיני חבל, זאת העובדה שהדברים הם כפי שהם היום ולא כפי שהם היו אז, בעידן התום והתמימות.
הכותב הוא שאול אלבז, מנהל כפר הנוער מאיר שפיה
