לכאורה, מדובר בחוק נאור שכוונתו טובה וטהורה. אם נזכור שהמדינה היתה אז רק בראשית דרכה, חייבים להודות שעל פניו מדובר אכן בחוק שנאה ויאה לו ל"עם הספר". לא זו בלבד, הזכות ללימוד "חובה חינם" עוד תוסיף ותורחב, מיולי 2007 חלה על כל ילדי ישראל "מגן חובה עד גמר כיתה י"ב". עם אישורו של החוק הכריז יו"ר ועדת החינוך דאז, ח"כ מלכיאור, ברוב התלהבותו, שהדבר "מבטא את מחויבות המדינה כלפי עשרות אלפי הנערים שנפלטים מהמערכת". אלא שדווקא שרת החינוך דאז פרופסור יולי תמיר, שברגיל ידועה בנועם הליכותיה, היתה נלהבת פחות ואמרה ברוח נכאה: "הכנסת הופכת את משרד החינוך ואת ההורים ל"עבריינים בעל כורחם". מה לה לפרופסור תמיר ולפסימיות זו? מה היא הבינה שיו"ר ועדת החינוך לא הבין?
התשובה תחזיר אותנו לתחילת הדברים בהם הגדרתי את החוק כ"אם כל חטאת". פרופסור תמיר הבינה מה שכל בר דעת אמור להבין: אין דרך "להכריח את העגל לינוק". אין דרך "לאלץ את הסוס לשתות מהשוקת". צריך לדאוג ש"לפרה יהיה חלב טוב" וש"לסוס תהיה שוקת זמינה שבה יוכל להרוות צימאונו", אך זהו המקסימום שניתן לעשות, ובוודאי שאין מקום להטיל על מערכות החינוך ועל ההורים אחריות פלילית תוך איום ב"מאסר של חודשיים או קנס של 1000 לירות" (כך בלשון החוק מ 1949) אם ייכשלו בביצועה של משימה בלתי אפשרית. עובדה היא שסעיף זה לא עמד מעולם במבחן, ומערכות החינוך, על מנת שלא יסתכנו נאלצו בפלילים, נדרשו לעשיית "קומבינציות". דוגמאות לכך יש למכביר: המעבר מכיתה לכיתה נקבע על פי גיל הילד ולא על פי רמת ידיעותיו היא רק אחת מהן. לה ניתן להוסיף את "הנשירה הסמויה" של ילדים "נפקדים נוכחים" שאמנם הם "לא משוטטים ברחוב" אך הם מביאים "את הרחוב" לתוך בתי הספר. כך הפך חוק שבמהותו הוא חוק נאור, לפרסה. על כך נאמר: "כוונותיך רצויות אך מעשיך אינם רצויים". לכך היו כמובן השלכות שליליות: שוטטות של תלמידים, אלימות בין כותלי בית הספר, רמת הישגים שנקבעת בלא מעט מקרים על פי הישגיו (או העדר הישגיו) של "המפריען" בכיתה, וכו'.... אז מה הפלא שהבינוניות חוגגת? ומה הפלא ש"עם הספר" נכשל פעם אחר פעם במבחנים ההשוואתיים? ומה הפלא שכולנו יוצאים מגדרנו כאשר ישראלי זוכה ב"פרס נובל", גם אם לצורך החגיגה אנו מתעלמים שזה קורה למרות, ולא בגלל טיבה של מערכת החינוך.
נשאלת אם כן השאלה: האם ניתן לשנות את המצב מבלי לחטא לערך החשוב המטיל על המדינה את החובה לספק מסגרת חינוכית לימודית הולמת לכל דורש? לדעתי הדבר ניתן, ובלבד שהמושג "לכל דורש" יובן כרוחו וכלשונו. אם יובן כך גם המושג "חובה" יהפוך למושג "זכות". "חוק חינוך זכות" במקום "חוק חינוך חובה". המשמעות היא שרכישת השכלה ודעה הינה זכות. היא אינה עונש, ועל מנת לממש זכות יש להתאמץ כי רק כך לומדים להעריך את ההישג. אם נשנה את התפיסה שלנו, אפשר ש"העגל ירצה לינוק" וש"הסוס ירצה להרוות את צימאונו" משום שכך הוא ממש את זכותו. מי ייתן שכך יהיה.
הכותב הוא שאול אלבז, מנהל כפר הנוער מאיר שפיה
