דעות

בטורו בעיתון הניו-יורק טיימס, העיתונאי היהודי תומאס פרידמן לוחם באופן שיטתי במדינת ישראל. כל בר-דעת מבין שתומאס פרידמן אינו מתנכל ומתנכר אלא ליהדותו שלו, בהיותו אב-טיפוס של ממש ליהודי גלותי, מלא בשנאה עצמית, בוש בעמו ומבקש לוודא שכולם גם ידעו זאת

שלא תטעו: יואב גלנט, מסכן שכמותו, נקלע בעל כורחו לסיטואציה המביכה. הוא לא משלם על טעויותיו שלו (גם אם כפי שנראה הוא עשה לא מעט כאלו). הוא משלם את מחיר האיבה האובססיבית והעיוורת לברק. גלנט האומלל פשוט נקלע לשם בטעות, אמנם המקום היה נכון, אך הזמן הוא שלא היה נכון. איתרע מזלו של גלנט, שדווקא כאשר מועמדותו לתפקיד הרמטכ"ל הבשילה, מי שהיה צריך להמליץ עליו זה ברק. והלא ידוע שאת ברק כולם אוהבים לשנוא ומשום כך הוא פסול לעדות. צריך להיות עיוור כדי לא לראות שאם היה שר ביטחון אחר ולא ברק, גלנט היה מתיישב בעוד שבועיים בגאון על כס הרמטכ"ל. שהרי לא את ראשו חיפשו באמת. ראשו היה פשוט שם בטעות, ולכן ערפו "אותו". הוא לא היה המטרה. גלנט היה רק אמצעי להיפרע מברק, וכשמדובר בברק, המטרה מקדשת את כל האמצעים. אם הוא רוצה דווקא את גלנט, אז "אנחנו" נראה לו, מי הוא כאן הקובע

מאז הוקמה מדינת ישראל קלטנו כחמש מאות אלף ניצולי שואה, חלקם ירדו מאניות המעפילים היישר אל שדה הקרב ולחמו למען הקמת מדינה יהודית ובהמשך הגנו בגופם על המדינה בשנים הראשונות לקיומה. כיום חיים בקרבנו כמאתיים אלף ניצולים בגיל מתקדם ומספרם הולך וקטן. על פי התחזיות בשנת 2025 יהיה מספרם כ- 46 אלף בלבד

לא קל לעמוד מהצד בימים טרופים אלה, ולא להצטרף לקהל המתחסדים המטילים בליסטראות על אהוד ברק. זהו הרי ה"בון טון", ומי שלא מצטרף למכפישים שם את נפשו בכפו. האמת, גם אני רציתי להשתמש בבליסטראה שבאמתחתי ולהטיח אותה בפניו של ברק, אלא שברגע האחרון התעשתי. אמרתי לעצמי שאם כולם עושים זאת, אז מה תעלה ומה תוריד עוד בליסטראה אחת שאני אטיל עליו. החלטתי איפוא להיות מקורי, ובמקום להטיל אותה על ברק (שזאת בכלל לא חכמה), אטיל אותה דווקא על תוקפיו

ממשלת ישראל, בישיבתה מיום ה- 23.12.07, החליטה על הקמת "ועדת ביצור", בראשות מנכ"ל משרד הגמלאים ד"ר אבי ביצור. מטרת ועדה בין–משרדית זו, שפעלה תחת ועדת השרים לאלימות בראשות השר לביטחון פנים, היתה לתכנן באופן מיידי תוכנית ממלכתית אופרטיבית, לטיפול בנושא האלימות כלפי זקנים וחיזוק בטחונם האישי ולהגישה לשר לבטחון הפנים ולועדת השרים שבראשותו לאישור

אני מודה שלפעמים אני קצת פרנואידי. זה כמובן לא אומר שאין מקרים בהם לתחושת הנרדפות שלי יש בסיס במציאות. אתן לכם דוגמא: אמרו לי אתם בכנות, אבל ממש בכנות, האם השיחה כפי שהיא מובאת בהמשך, לא הייתה יכולה להופיע באתר "ויקיליקס"? הלא "ויקיליקס" היה עט עליה כמוצא שלל רב אם היא הייתה מתקיימת. אני לכשעצמי אינני יודע אם היא התקיימה באמת או שהיא אינה יותר מאשר פרי של תעתועי הפרנויה שלי. בכל מקרה, תסכימו אתי שהיא אינה הזויה כלל וכלל. בואו נניח שהיא התנהלה בחדרי חדרים, והשתתפו בה ג'ורג' מיטשל מצד אחד וביבי נתניהו מהצד השני. אחרי שנאמרו מילות הנימוסים המתבקשים, היא נסבה לעניינו של ג'ונתן פולארד, וכך היא התנהלה: