עם שני חברים יצאה שלי יחימוביץ' לדרך, בנסותה להעפיל לראשות מפלגתה. האחד הוא העומד בראש ההסתדרות, והאחר הוא ראש עיריית תל אביב יפו.
הברית הפוליטית בין יחימוביץ' לחולדאי, הנה מפגן מובהק וצורם של ציניות פוליטית במירעה, מקרה מבחן עגום להורדת הדגלים האידיאולוגיים והערכיים לתחתית התורן – וקיפולם.
רון חולדאי הוא האיש שבשלוש עשרה השנים בהם הוא עומד בראש עיריית תל אביב יפו היה ראש החץ של הגישה הניאו ליברלית ברמה המוניציפאלית. הגישה הסבורה שהפיכת העיר לידידותית לעשירים ולבעלי הון תביא לצמיחת העיר ולפיתוחה.
האיש שלא עשה דבר למען דיור בר השגה, האיש שפינה מבתיהם אנשים ביפו ובכפר שלם, האיש שמקדש את הרכב הפרטי וזה שמציף את העיר במגדלים ובדירות יוקרה וזה שלא בנה דירות לאנשים "הרגילים". ראש העירייה שהתנהלותו היא אחד הגורמים המרכזיים להתעוררות מחאת הדיור בקיץ זה.
חברת הכנסת שבמשך שנים מתראה כמי שלוחמת למען זכויותיהם של עובדי קבלן ולמען העסקתם הישירה, חוברת לראש העירייה אשר מאות עובדים מוחלשים, עובדי ניקיון, מאבטחים ואחרים, מועסקים על ידו בצורת העסקה קבלנית. אלפי עובדים נוספים, סובלים מהעסקה קבלנית או העסקה פוגענית אחרת בעשרות התאגידים העירוניים אשר הוא חולש עליהם.
אין דבר רחוק יותר מהרטוריקה של יחימוביץ' מאשר העשייה של חולדאי. חולדאי אשר הופך את תל אביב יפו לטייקוניסטן, הוא בן ברית תמוה מאד למי שמתיימרת לייצג עקרונות חברתיים מתקדמים.
כבר במערכת הבחירות העירונית, שנתיים בלבד לאחר הכנסה לכנסת, הדגימה יחימוביץ' ציניות פוליטית מהי, כאשר ממרום האולימפוס של לוחמת למען העובדים, הייתה ראשונת התומכים בחולדאי תוך מפגן של התלהמות, עת התנפלה בשצף קצף על דב חנין.
גם במהלך אותה תקופה, כמו גם אחריה, ידעה חברת הכנסת "החברתית" להתעלם מהתנהלותו הטורבו קפיטליסטית של חולדאי. אשר גם הוא לא שוכח להצהיר על עצמו שהוא "סוציאל דמוקרט".
כן, ידוע גם ידוע, שהפוליטיקה היא אמנות ההתפשרות. אבל יש גבול להתפשרות. מי שמתיימרת להוביל את המחנה הסוציאל דמוקרטי בישראל לא אמורה לשלב ידיים עם מי שיוצר עיר לעשירים בלבד, עם מי שמסרב להעביר את עובדי הקבלן שלו להעסקה ישירה, עם מי ששולח את פקחיו להתנכל, להתעמר ולהרוס את מאהלי המחאה. עם מי שהתנהלותו הכוחנית והשחצנית דורסת עקרונות דמוקרטיים.
כך, בעבור חופן קולות, ואולי יותר מחופן, זנחה יחימוביץ' את המפונים וחסרי הדיור של תל אביב יפו, נטשה את דרי המאהלים המוחים שרק צו בית משפט מפריד בינם ובין המשך פינויים, שכחה את תושבי עירה שלה אשר מוצאים עצמם נלחמים במגדלים ופרויקטים גרנדיוזיים שדוחקים אותם החוצה, והפנתה מבט הצידה, ואולי השפילה אותו בבושה, כשראתה את מנקה הרחובות עם הוסט הזוהר שניפקה לו החברה הקבלנית הופך, גם עבורה וגם בעטיה, לאיש הכי שקוף בעיר.
הכותב, שרון לוזון, הוא חבר מועצת העיר תל-אביב יפו מטעם סיעת "עיר לכולנו" וחבר אסיפת הנציגים של ארגון העובדים הדמוקרטי "כוח לעובדים"
