בשנים האחרונות הפכו החיים בישראל ליקרים מאוד. לא רק הדיור יקר, לא רק הדלק יקר, לא רק הקוטג' יקר. הכל יקר. וכשהכל כל כך יקר, אופטימיות הופכת לפתע למצרך נדיר
אין זה מקרה. זוהי מדיניות כלכלית של ממשלה אשר אינה מבינה את תפקידה כרגולטור, אינה מבינה שהמטרה של גוף ציבורי אינו רווח אלא רווחה, שהממשלה היא מונופול באספקת מוצרים ציבוריים וכאשר היא מייקרת אותם, אין לציבור ברירה אלא לשלם.
באופן פרדוקסלי את מס השפתיים החברתי מבקשת הממשלה לשלם, באמצעות אגף התקציבים באוצר, ע"י הסטת תקציבים מישובים במעמד סוציואקונומי גבוה לאלו שבמעמד סוציואקונומי נמוך. אולם זוהי הסטה סקטוריאלית במסווה חברתי.
המוחים, לדוגמא, אינם שייכים למאיון העליון של מדינת ישראל ואף לא לעשירון העליון ולמרות זאת, ע"פ הגדרות הממשלה, הם ממעמד סוציואקונומי גבוה. כיצד? תשאלו, ובכן, בסולם הממשלתי המעוות הזה להכנסה משקל נמוך. והרי רוב המוחים מתגורר בישובים מאשכולות סוציואקונומים גבוהים ובמרכז הארץ. בשיח הציבורי הפופוליסטי בישראל, הטעות הרווחת היא להניח שמעמד סוציואקונומי גבוה שווה הכנסה גבוהה ולא כך היא.
שני עובדים סוציאלים, משכילים ובעלי משרות מלאות, משתכרים פחות מהממוצע הארצי, ועדיין ע"פ הלמ"ס הם יחשבו למעמד סוציואקונומי גבוה ללא קשר למקום בו הם מתגוררים.
מחאת האוהלים נמצאת בעיצומה גם ביישוב שלי. מספר צעירים הקימו מאהל מחאה שרבים מבקרים בו. מדובר בצעירים איכותיים, מעורבים ותורמים לחברה. הם מתנדבים לשנת שרות ולשרות איכותי בצבא ואחריו לימודים, משפחה וניסיון לבנות את עתידם באזור הפריפריה.
כשאלה הם המוחים על איכות החיים בארץ ברור שיש פה בעיה, שמשהו מאוד יסודי פה פשוט לא עובד. כמו כל מעמד הביניים, גם ישובי הפריפריה "החזקים", מופלים לרעה ע"י הממשלה ותושביהם אינם מקבלים שום תמריץ להמשיך ולהתגורר בפריפריה ולאורך גבולות המדינה.
במבט ציני נדמה שלמדינה מספר תקציבים. כל אחד מהם מנוהל אחרת. תקציב לנושאי הבטחון – לא אעסוק בו כאן; תקציב סקטוריאלי או במילים אחרות הון פוליטי המשולם לסקטורים שונים ואתם יודעים היטב באילו סקטורים מדובר; ותקציב לציבור שלנו - למעמד הביניים, העובד באופן סדיר, משלם מיסים ומשרת במילואים.
משום מה דווקא תקציב זה מנוהל ע"י הממשלה כאילו תפקידה היחיד הוא למקסם את רווחיה. מים, קרקעות, חשמל, דלק, מזון, דיור, חינוך ממלכתי, ומה לא? . הממשלה אינה יכולה להמשיך ולראות באזרחיה מקור רווח ואינה יכולה עוד להסתפק במהלכים פופוליסטיים וחסרי השפעה אמיתית. יש להשקיע והפעם לא על חשבוננו, האזרחים, בתשתיות מתאימות לתעסוקה, חינוך, תחבורה ומגורים ולאפשר, לכלל תושבי המדינה, לחיות בכבוד בארץ הזו.
הכותב, סיון יחיאלי, הוא ראש המועצה המקומית כפר ורדים
