צריך לומר את האמת, קשה מאוד למנוע ולנבא מעשי רצח בתוך המשפחה. סוג כזה של רצח כפי שהתוודענו אליו השבוע שבו אם רוצחת את בנותיה, הוא מעשה זוועה שמאיים על תפישת הביטחון הבסיסית ביותר של כולנו - הפגיעה בתשתית הראשונית שלנו כילדים להורים שאמורים לשמור ולגונן עלינו בכל מחיר. כשארועים כאלו מתרחשים הדבר מיצר לרבים מאיתנו תחושה ששטיח הביטחון נשמט מתחת לרגלינו
שר השיכון, אריאל אטיאס, חוזר שוב על המנטרה הקבועה שלו בשנה האחרונה: כיום, הבעיה העיקרית בישראל היא, עליית מחירי הדירות, בשל העדר "מדיניות המתכננת את הביקוש להיצע", משום ש"אין די קרקע מתוכננת לשיווק". לתפיסתו של אטיאס הפתרון הוא: לשחרר קרקעות מאושרות לבנייה שבידי חקלאים בין גדרה לחדרה וכך להוסיף 12,000 יחידות דיור באזורים אלה – כלומר לטפל בצד ההיצע ולא בצד הביקוש
לו אני במקום אהוד ברק, הייתי קם והולך. זאת אם כן עצתי לברק: קום ולך. לא משום שאתה לא בסדר. קום ולך משום שאתה לכוד בתוך חבורת פוליטיקאים מאוסה שה"אגו" שלה מעביר אותה על דעתה. בסתר לבם, כולם יודעים שאתה שר ביטחון מהמעולים ביותר שהיו למדינת ישראל. כולם יודעים שקורצת מחומר של מדינאים ומנהיגים. הם כמובן לא יודו בכך בפה מלא, אך בתוך תוכם הם יודעים שאת "מבצע עופרת יצוקה" (שלדעת כולם היה מוצלח) יש לרשום על שמך ולא על שמו של איש אחר
גלעד שליט בשבי כבר למעלה מחמש שנים ללא פתרון הנראה לעין. הפעילות הציבורית הקיימת להפעלת לחץ על ממשלת ישראל אינה הדרך. במשא ומתן אין טעם ללחוץ על עצמך, אלא על הצד שכנגד, ובמקרה זה – מנהיגי החמאס. זאת, באמצעות משפחות אסירי החמאס היושבים בכלא הישראלי
אני מודע לכך שאני צועד היישר אל תוך שדה קוצים, שלא לאמר שדה מוקשים של ממש. כי הפעם אני הולך לדבר על תקשורת ופוליטיקה, נכון יותר, על אתיקה בתקשורת ופוליטיקה. כי בפוליטיקה עצמה, אני מודה שאינני מבין דבר וחצי דבר (תמיד התרחקתי ממנה כמו מאש). גם במערכות צבא אינני מבין, ופליאה היא בעיניי כיצד בכלל קרה שבשלהי שירותי הצבאי, זכיתי לעלות לדרגת רב"ט. הייתי אז בטוח ש"שרביט הרמטכ"ל" כבר מונח בתרמילי, ועם מאמץ קטן אני עוד עשוי להיות "הרמטכ"ל המרוקאי" הראשון, אף כי בן גוריון עצמו העדיף משום מה דווקא "רמטכ"ל תימני" ולא מרוקאי. אבל צחוק בצד, אני באמת לא מבין לא בזה ולא בזה. יש שיאמרו שזאת מעלה ויש שיאמרו שזו מגרעת. אני לכשעצמי סבור שזו אינה בהכרח מגרעת
השבוע הועברה בקריאה ראשונה הצעת החוק הבטחת הכנסה לאברכים, המקצה 111 מיליון שקלים להשלמת ההכנסה לאברכים הלומדים בישיבות גבוהות ללימוד תורה. בתגובה להצעת החוק התקוממו רבים, ביניהם גם סטודנטים שדרשו את אותם הזכויות והקצבאות
לקראת "יום הזיכרון לרצח יצחק רבין", חרזתי שיר קטן. לא יצירת מופת, אך משהו שבעת החריזה נראה לי מתאים לאירוע. הוא רגשני, רווי געגועים ומלא תוגה ועצב. יש שיאמרו אפילו, מעט פתטי, כי הוא באמת נחרז מהלב. לרגע אמרתי לשתף את קהל קוראיי הזעיר בשיר הקטן, אלא שבמחשבה השנייה דחיתי את הרעיון, שכן נזכרתי שיצחק רבין בעצמו לא היה ידוע ברגשנותו אלא דווקא במוחו האנליטי, ואם אעשה כן אסתכן במבטו הזעף לנוכח רגשנותי
