ילדות
נולדתי ב - 26/4/1948 , שותף ל-4 אחים ואחות אחת. חיינו בעיר בגרי – במדינת אינדיאנה, בארה"ב. אני שחור עור.
הורי מתו כשהייתי בן 12: אמא מסרטן, ואבא משבץ 6 חודשים אח"כ.
גרתי במשפחות אומנה, למדתי 9 שנים בבי"ס לבעלי מוגבלויות, ואח"כ למדתי בתיכון רגיל, אשר ב - 1968 סיימתיו.
אח"כ עבדתי במשרד 3 שנים, ואח"כ למדתי באוניברסיטת מערב מישיגן, בחוג למדעי המדינה וסוציולוגיה – כשנתיים וחצי, ואז עזבתי והגעתי לישראל ב 1975. רציתי לסיים לימודי בישראל. באוניברסיטה העברית. היו לי ציונים טובים. כל רכושי ומסמכיי הלכו לאיבוד עם השנים.
מוגבלותי
אני משותק בשתי ידיי, אי כיפוף הזרועות, מרים היד עד לגובה הבטן, אינני מזיז אצבעותיי. בעיית שרירים. מאז הלידה.
רגליי בוגדות בי, אני נופל הרבה. אני הולך לאט ומאוד בזהירות.
לישראל
קראתי על הכושים העבריים החיים בישראל, בנגב, "הכושים העבריים". באתי ממשפחה נוצרית דתית, ולמדתי על ישראל. בישראל חשבתי בתמימות שאם אתגורר שלוש שנים, אקבל אזרחות.
קיבלתי ויזה ל-3 חודשים, הארכתיה פעמיים, ובפעם השלישית לא הסכימו להאריך לי את הויזה. שמעתי שהדימונאים ויתרו על אזרחותם, אז כך ויתרתי גם אני על אזרחותי האמריקאית, במרץ 1976.
משרד הפנים
הלכתי למשרד הפנים מספר פעמים בנסיון לקבל אזרחות, הראתי לפקיד את מסמכיי והוא גרש אותי ממשרדו. זה היה בירושלים. בפעם אחרת שלחו אותי במשרד הפנים ממקום למקום, כדי להריץ אותי.
הייתי ממורמר ומאוכזב ומדוכא וחסר-אונים. הלכתי לארגוני זכויות אדם, הם אמרו שאינם יכולים לעזור לי, אלא רק עלי לחזור לארה"ב.
דימונה - וירושלים
בדימונה הייתי רק 3 חודשים, סבלתי מאוד מהחום, ועזבתי אותה לשלום, ועברתי לירושלים. בהר הזיתים, בין הערבים, היה יותר זול לחיות. אחרי 10-15 שנה אחי הפסיקו לשלוח לי כסף. מצבם היה קשה לעצמם.
פגשתי אנשים שהרשו לי לגור בספה שלהם. לשנה-שנתיים, כך חייתי בעשרים השנים האחרונות.
עבודה
אף אחד לא נתן לי עבודה, אז ניסיתי למכור דברים קטנים, ברחוב בן יהודה בירושלים. זה נתן לי קצת הכנסה, עד שבאו פקחי עירייה, ואיימו שיאסרוני, ויקנסו אותי.
ללא אישור עבודה, עבודה, בית, הכנסה – המצב הפך רע.
במקומות שלנתי ניסיתי לא לאכול, כדי לא להכביד על מארחי. הלכתי ברגל, לחסוך כסף. מישהו הפנה אותי לעמותת "הנני" - מטבח מרק בירושלים. וזה היה בסדר. מארחי נאלצו לעבור, וכמעט התחלתי לישון ברחוב, או בפארק.
הומלס
במחסה להומלסים, הייתי עושה עבודות נקיון אותן הצלחתי לבצע עבורם, אך עקב ביקורות המשטרה, לא יכולתי לשהות שם, אחרת היו סוגרים לבעל המקום את המקום. הייתי במצב גרוע.
אח
יש לי אח כאן, שהתגייר, והגיע לישראל. והוא סכרתי מאוד. בנס ציונה. הייתי אצלו כשנה וחצי. הוא קיבל קצבה מביטוח לאומי, והיה לו קשה לתמוך בי. אני נפלתי, אבדתי שיווי משקל, נקעתי את ידי השמאלית 3 שבועות, ולא יכולתי לקבל טיפול רפואי. סבלתי מכאבים קשים זמן ממושך, היות ולא היה לי ביטוח רפואי לצורך קבלת טיפול.
חבר
חבר נתן לי כסף למרפאה בדרך חברון בירושלים, שטיפלה בי תמורת תשלום. הבראתי ושוב נפלתי. אני זקוק לטיפול רפואי לבדוק מצבי הבריאותי, עצמותי, רגלי, ידיי.
מצאתי עו"ד במרץ 2007. הם הסכימו לטפל בענייני ב"פרו-בונו" ושמחתי.
הם אספו ניירותיי, למשרד הפנים, ושם נדחתי בטענת אי חוקיות שהייתי כאן. כעבור שנה שוב נדחנו.
עזבתי אותם ביאוש, והלכתי לארגון פליטים של הסודאנים. הם נתנו לי ויזה ל-3 חודשים, אח"כ נדרשתי לבוא כל חודש, עד שענייני ידון במוסדות, כך 6 חודשים, עתרתי כאיש חסר מולדת דרכם. והם דחו אותי, כי בארה"ב לא נרדפתי. הדגשתי שעתירתי היא כחסר מולדת. נדחתי והוזהרתי לעזוב הארץ תוך חודש.
הלכתי ועתרתי שוב במוסדות. ואז העו"ד מירושלים חידש איתי קשר, והחליטו לסייע לי שוב, הפעם כחסר מולדת מול משרד הפנים.
ראש עיריית כרמיאל
נדחתי שוב, ואז הגשתי עתירה ב- 18/11/2010 וצרפתי המלצות מראש עיריית כרמיאל מר עדי אלדר איתו שוחחתי אישית והוא גילה הבנה למצבי. צרפתי גם מכתב ממחלקת הרווחה בכרמיאל, ודוברת העיריה בררה עבורי שהמוסדות קיבלו את ההמלצות. לא היתה שום תגובה (ממשרד הפנים בצפת), לכן לאחר שנה וחצי של אי תגובה העו"ד אסף את ההמלצות והמכתבים וכלל אותם בעתירה לביהמ"ש לעניינים מקומיים בירושלים.
פליאה
אנשים מתפלאים כיצד במצב נכותי הקשה, אינני זוכה להכרה, ולתמיכה בקצבת נכות, ובהסדרת מעמדי, אחרי כל כך הרבה שנים שאני חי בארץ.
אני אוהב את ישראל. האנשים כאן נפלאים, מיוחדים, טובים. אני יודע שיש לי זכויות אדם של אדם חסר מולדת, וישראל חתומה על אמנת האו"ם העוסקת בכך.
משרד הפנים והבירוקרטיה הם חסרי לב, אנשים עם רוע לב. הם זורקים אותי ממחוז למחוז (מירושלים, לכרמיאל, ומשם לצפת). בכל מקום הם לא מאמינים שכבר 30 שנה אני מנסה לקבל אזרחות.
גם בתי המשפט דוחים אותי. זכויותיי הבסיסיות נשללות, אינני מקבל עשרות שנים אפילו אגורה ממוסדות המדינה. ישראל צריכה לשמוח שיש אנשים שרוצים לחיות כאן.
במלחמת המפרץ לא נתנו מסכת מגן. באוטובוסים בירושלים חקרו אותי, הזמינו משטרה, הזמינו דוברי אנגלית, ושחררו אותי, והושפלתי. אני מנוע לקבל טיפול רפואי.
עזבתי בן 27 את ארה"ב. אני פה כבר 37 שנים. אני רוצה שעצמותיי יקברו כאן. בכל תקופת חיי בישראל, פגשתי רק פעמיים רופא: פעם לאישור רפואי – לגבי 100% נכותי, ופעם לטיפול בידי השבורה, עליו שילמתי בעזרת חבר.
חלק מהכושים העבריים בדימונה קיבלו אזרחות.
הסיפור לא שלם. מה שסיפרתי זה אפילו לא מגיע לחצי מהכאב והסבל שעברתי. אנשים מזלזלים, יורקים, צוחקים על מישהו השונה מהם.
רעב
ללא "צלחת חמה" ו"פתחון לב" של כרמיאל, הייתי מת מרעב. מארחי הנוכחיים הסבירו לי שהם יארחוני עד לאחר החלטת השופט בעתירתי לקבלת אזרחות, ואז שוב יהיה עלי להסתמך על טוב ליבם של אנשים טובים.
מי אני:
אני אדם חזק, נכה שעומד בכאבים, מתגבר על קשיים. לא פגעתי באנשים. אני רגיש מאוד לתחושות של האנשים סביבי, אשר נבהלים מהאופן החריג בו אני אוכל את מזוני, בפי - ישר מהצלחת, ללא ידיי. לכן לעיתים אני נשאר רעב, כדי לא להביך את האנשים. אני לומד, אני שפוי, אני מחזיק את חיי בתקווה, אני מתקדם כל יום בחיי הרוחניים.
מה אני יודע לעשות:
אני טוב בלשוחח ובלהכיר אנשים, אני מדובב אנשים, אני מצטלם טוב, פני מעניינים, אני מחייך, אני מושך אנשים, אני מעורר עניין באנשים. אני מעוניין להוציא מהעולם את המחלות, הסרטן, הכאב, הצער, המוות, הדכאון, הבדידות. אני יודע להתפלל. אני יודע לספר על חיי. ב"עיקרי דברים", וגם בפירוט אשר כדי לספר אותו, זה יכול להמשך 3 ימים.
כיצד אני מעריך את עצמי:
אני מאוד מעריך את עצמי, אינני זול, אני מתמודד עם חיים קשים מנשוא, אני שפוי, מתפקד, לא אלכהוליסט. אלוהים עוזר לי. אני חומל ואוהד את עצמי.
הרהור - מאת דב קולר
אחרי פגישתי הראשונה עם דייויד, תוך כדי חזרה לביתי, עלו במוחי שאלות שלא נתנו לי מנוח: איך האיש אוכל, איך הוא מתרחץ, איך הוא מתלבש – עם זוג ידיים משותקות?
השלמת מידע
נפגשנו שוב, והסברתי לדייויד שאני מבקש שהוא יסביר וגם ידגים לי כיצד הוא "עונה מעשית" בחייו, על השאלות המטרידות הללו שעלו במוחי אחרי פגישתנו הראשונה.
במשך כחצי שעה הסתובבנו בביתו הזמני, ולמדתי דברים חדשים ומפתיעים על ידית של דלת המשמשת להורדת חולצה, על משקוף של דלת נסגרת המסייע לצחצח שיניים, על פה ושיניים המחליפים אצבעות, על מיקומים לא שיגרתיים של מגבת, משחת שיניים, בגדים.
דיוויד הסביר לי שהוא מתרחץ בחורף פעמיים בשבוע באופן סדיר, אך כיצד הוא עושה זאת הוא היה נבוך מלאמר. הוא רק החל לזמזם את שירו המפורסם של פרנק סינטרה "עושה זאת בדרכי שלי".
============
רשם וצילם: דב קולר - פילוסוף חברתי, מחנך
