האחיות, בנות ה-95 וה- 90, התגוררו כל חייהן יחד, ניהלו חיים משותפים לכל דבר ועניין – חיו תחת קורת גג אחת, חלקו את חשבונות הבנק ונסעו יחד לחו"ל. בשנים האחרונות, עם הזדקנותן (הן ילידות 1922 ו 1927), ביקשו האחיות להבטיח כי לאחר פטירתה של אחת מהן, תוכל האחות השנייה להמשיך ולהתקיים בכבוד. לשם כך, פנו למוסד לביטוח לאומי וביקשו כי יכיר בהן כידועות בציבור זו של זו, לצורך קבלת גמלת שאירים. למרות שהשתיים עונות לכל ההגדרות של "ידועות בציבור", דחה הביטוח הלאומי את בקשתן. בעקבות זאת הגישו השתיים תביעה לבית הדין לעבודה, באמצעות הקליניקה לזכויות זקנים וניצולי שואה בפקולטה למשפטים של אוניברסיטת בר אילן אולם בית הדין דחה את העתירה.
בערעור על החלטת בית הדין האזורי טוענות האחיות כי התכלית העומדת מאחורי חוק הביטוח הלאומי וגמלת השאירים היא להגן על המבוטחים מפני מחסור כלכלי העלול להיגרם עקב פטירתו של בן או בת זוגם, ולאפשר להן להמשיך לשמר את רמת חייהם כפי שהייתה לפני פטירת בן או בת זוגם. תכלית זו מתקיימת גם בעניינן, בהיותן בנות זוג זו של זו. עוד טוענות האחיות, כי הקביעה, שלפיה הן אינן זכאיות לזכויות מכח היותן ידועות בציבור, מבוססת על הפליה שלהן לעומת זוגות אחרים, מאחר שהשונות בינן לבין זוגות אחרים (הנובעת בעיקרה מאי-קיום יחסי אישות וקשר רומנטי זו עם זו) איננה רלוונטית לצורך קבלת הזכויות המבוקשות.
עו"ד קרן צפריר מהקליניקה לזכויות זקנים וניצולי שואה באוניברסיטת בר-אילן המייצגת את האחיות: "האחיות פישביין הן דוגמה לנשים חזקות ודעתניות, אשר אינן מכפיפות את עצמן לנורמות המקובלות ולא חוששות לקרוא תגר על ההגדרות המיושנות המקובלות בעולם המשפט. יש להצר על כך שהמוסד לביטוח לאומי, אשר אמור לשאת את דגל הזכויות הסוציאליות בישראל, איננו מצליח לעמוד בקצב של שתי נשים בנות למעלה מ- 90, ובוחר להתחפר מאחורי עמדות מסורתיות של "משפחה" אשר אינן מתאימות לצרכי המבוטחים ולרוח הזמן."