הדיון הראשוני התקיים בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה, כאשר התובעים טענו כי המפעל מדפיס את כרטיסי החיוג על נייר מיוחד כאשר כל התהליכים כולל חיתוך, למינציה, איסוף ועיטוף הם תהליכים ששייכים לענף הדפוס.
מנגד טען עו"ד חי שוורץ מחיפה, מומחה בדיני עבודה, שייצג את הנתבעים כי כרטיס החיוג המקודד מטרתו לאפשר לרוכש אותו להשתמש בסכום כספי מוגדר, המוצפן בכרטיס הפועל ברשתות סולולריות, ספקי אינטרנט, מפעילי שיחות בינלאומיות וספקים נוספים.
עו"ד שורץ טען כי מדובר ב"תהליך ייחודי של ייצור" שנעשה באמצעות מערכות מחשוב חכמות, יצירת קוד סודי והסתרתו. לדבריו, המוצר הסופי אינו "מוצר דפוס" אלא מעין "ארנק אלקטרוני" ולכן העיסוק בתחום קרוב יותר לתחום המחשוב מאשר לענף הדפוס. כמו כן נטען כי רק מספר קטן ביותר של עובדים במפעל , פחות מ-10% עסקו בהדפסת הכרטיסים.
השופטת דלית גילה, קיבלה את טענות הנתבעים וקבעה כי כרטיס החיוג לא נועד להעביר מסר כתוב והייחוד שלו הוא שיטת האבטחה המתקדמת שפותחה על ידי המפעל כולל פס גירוד ייחודי המאפשר אבטחת המידע.
השופטת פסקה כי לכרטיס עצמו אין כל ערך והינו כ"קליפה ריקה ללא תוכן וללא ערך ללא הטכנולוגיה הייחודית של הכנתו במכונות מיוחדות. העיסוק העיקרי של המפעל" הינו בתחום אבטחת המידע ולא בעצם הדפסת כרטיס החיוג" נקבע בפסק הדין.
לגבי העובדה שלייצור כרטיסי החיוג השתמשו גם בפעולות הדפסה, קבעה השופטת כי הדבר אינו הופך את העיסוק העיקרי בו "לעבודה בתחום ענף הדפוס". לכן, צו ההרחבה לא יחול על יחסי העבודה שבין העובדים שהגישו את התביעה לבין המשיבים.
הערעור שהגישו העובדים לבית הדין הארצי לעבודה נדחה כאשר השופטים קיבלו את פסק הדין של בית הדין בחיפה לפיו "עיקר עיסוקו של המפעל אינו דפוס אלא כרטיס חיוג עם הטמעת ערך כספי".
