אמרתי להם: 'תשקלו טוב' - אבל אין שליחות גדולה מאשר השליחות הציבורית, אף על פי שיש לה מתחרים גדולים בימינו. אמרתי להם שני דברים: 'אף פעם אל תאבדו את הלהט הציוני'. ואמרתי להם עוד דבר: 'רכשו השכלה'. להט והשכלה, כדבריך, אדוני הנשיא, הם ייתנו את המעש.
אני מאוד התרגשתי מהמפגש הבלתי-אמצעי הזה, ואני חושב שדוד בן-גוריון היה מאוד נרגש לראות, עשרות רבות של שנים לאחר הליכתו מאיתנו, את הצעירים הללו שאגב, היו בקיאים בלא מעט מהשאלות שדיברנו על בן-גוריון אישית. אני חושב שהדבר הזה מחמם את הלב ואני חושב שזה נותן הרבה מאוד תקווה.
זה הטקס הראשון לזכרו של דוד בן-גוריון שמתקיים ללא שמעון פרס זכרונו לברכה, תלמידו המובהק של בן-גוריון, ואני חייב להגיד ששמעון חסר לי ולכם ולכולנו במובן של מה שהוא מייצג וההמשכיות הזאת. אבל כמה קילומטרים מכאן קראנו לקריית המחקר הגרעיני, שהוקמה במידה רבה על ידי יוזמתו של דוד בן-גוריון, ובפעולתו הנמרצת, חותכת הביורוקרטיה של שמעון פרס - קראנו את הקריה על שמו, אבל ברור שהפעולה הייתה משולבת והיא תבוא גם לידי ביטוי באמצעים אחרים.
לבן-גוריון שמורה זכות ראשונים של מניחי יסודות, והוא הבין שלא די בלהכריז על המדינה או להקים את המדינה - הבעיה היא איך לקיים את המדינה, איך היא תתקיים לאורך זמן. הוא הבין שצריך בנוסף לכוח התרבותי והרוחני, שהוא הבסיס לקיום שלנו במהלך הדורות והתקומה הלאומית שלנו, בנוסף לכוח הזה שאותו צריך לשמר ולטפח כל הזמן, הוא הבין שדרושים שלושה יסודות איתנים להבטיח את המשך דרכנו, את המשך קיומנו: כוח צבאי, כוח כלכלי, כוח מדיני. אנחנו בונים ומטפחים את שלושת היסודות הללו של בן-גוריון בכמה דברים בדיוק כפי שהוא הניח אותם, ובכמה דברים בשינויים שמתבקשים במהלך הזמן.
בן-גוריון הבין דבר יסודי, אני חוזר עליו מעת לעת, זה נשמע טריוויאלי, זה נשמע מובן מאליו, אבל במהלך השנים חלק מעמנו שכח את הדברים הללו, או כך נראה היה. אבל ההבנה היום חזרה והיא משותפת, היא התחדדה והיא משותפת לעם כולו, והאמת הפשוטה היא זו: באזורנו – ואני אומר לכם, לא רק באזורנו – החלש לא שורד, החזק שורד. את החזק לא תוקפים, או לפחות מפסיקים לתקוף. עם החזק עושים בריתות ועם החזק עושים שלום. לכן בן-גוריון טרח קודם כל לבנות את המרכיב הראשון של העוצמה הלאומית שלנו, את הכוח הצבאי, את צבא ההגנה לישראל. ובעניין הזה הוא קבע כמה כללים יסודיים שמנחים אותנו גם היום, בדיוק באותה דוקטרינה שהוא היה זה שביטא אותה וחידד אותה.
הכוח הצבאי שלנו חייב להיות חזק דיו כדי להדוף כל אויב, או כל אויבים במשותף. הוא חייב להיות מסוגל להעביר את המלחמה לשטחו של האויב, כפי שנעשה כמובן בקדש ואחר כך גם במלחמות אחרות, והוא חייב להיות מסוגל לאיים בהכחדה על כל מי שמאיים להכחיד אותנו, ועל כן גם היום אנחנו מוסיפים לטפח יותר מתמיד את הכוח הצבאי והמודיעיני שלנו, במובן מסוים עד לבלי הכר ממה שהיה בימיו של בן-גוריון, ועם זאת אני אומר, בקו ישיר של התעצמות שהוא התחיל בו והוא פשוט נמתח לימינו.
צה"ל הפך לאחד הצבאות המובילים והחזקים בעולם. גופי המודיעין והסיכול שלנו הם מן הטובים בעולם, וכל מי שמאיים על קיומנו שם עצמו בסכנה גדולה מאוד. לשם כל זה אנחנו מצטיידים במטוסי F-35, בצוללות, בסייבר וגם בכלים הגנתיים כמו כיפות ברזל ושרביט קסמים ועוד כהנה וכהנה. כמובן שכל זה עולה הרבה כסף, הרבה מאוד כסף, ולשם כך צריך כלכלה חזקה, שהיא דרושה לכלל הפיתוח של המדינה. אבל היא קודם כל דרושה לצרכי הביטחון, שבלעדיהם אין קיום.
בן-גוריון הניח יסודות ראשוניים לפיתוח המשק: כבישים, מפעלים, עלייה. קליטת העלייה הייתה גם יעד ציוני, אבל גם יעד שפיתח את התוצר של ישראל, הכפיל אותו במהירות, וכל אלה היו נחוצים בימים הראשונים של המדינה, ולתפיסתו, דרשו גישה כלכלית ריכוזית. אבל דווקא כאן, במהלך השנים היה צורך בשינוי מסוים. כלומר, היה צורך להשתחרר מריכוזיות יתר בכלכלה. בסופו של דבר הצמיחה הכלכלית באה מהיזמות של הסקטור הפרטי. אי אפשר לקיים כלכלה בנוסח מזרח גרמניה, זה הוכח במערב גרמניה. אי אפשר לקיים כלכלה שקרובה יותר לצפון קוריאה אלא לדרום קוריאה, ופירוש הדבר פתיחת הכלכלה לתחרות וליזמות.
כן, יש לפעמים ליקויים ומתקנים אותם, אבל בלי זה אי אפשר, אי אפשר, וזה הלקח העיקרי וזה מה שקרה במדינת ישראל. הסטארט-אפים הם יוזמות של הממשלה? אלה מפעלים ריכוזיים? זה יזמים ויזמות צעירים וצעירות, שהולכים ומנסים וגם נכשלים - אבל גם מצליחים. זה לא דירקטיבה ממשלתית, זה לא דירקטוריון ממשלתי - זו יזמות לשמה. ועל כן הנהגנו את הרפורמות הגדולות להפיכתה של ישראל למשק חופשי, או חופשי יותר, אין משק חופשי מוחלט. משחרור המטבע ודרך פתיחת המשק לתחרות ועוד עשרות רפורמות רבות, שבאו לקחת את התשתית היסודית שבן-גוריון וממשלות ישראל הקימו בתחילת דרכה של המדינה, ולהוסיף לה את הממד הזה של תחרות.
בן-גוריון, למשל, העריך מאוד את המדע והטכנולוגיה, אבל נדמה לי שהוא ראה אותם במידה רבה כעומדים בפני עצמם, כמכשיר מדינתי, ואילו אנו רואים בהם מנוע כלכלי אדיר לפיתוח עסקים והשוק הפרטי. בברית המועצות לשעבר היו מדענים, מתמטיקאים, פיזיקאים וכימאים ברמה הגבוהה ביותר בעולם - זה לא עזר. הם שירתו את המדינה והיו בידי המדינה, אבל רק כשפותחים את היכולות הללו למשק החופשי, אנחנו רואים את התהפוכה, את המהפכה הכבירה הזו. אנחנו רואים את זה פה בנגב, בקריית הסייבר. אנחנו מביאים לשם יכולות מדינתיות שלנו, יחידות התקשוב של צה"ל יורדות עכשיו לאוניברסיטת בן-גוריון, בליבה.
יכולות מדינתיות, יכולות אקדמיות, אבל צמוד לזה, במרחק של שמונים מטר פארק הסייבר, שהחברות הגדולות ביותר בעולם מגיעות לשם על מנת ליצור את אותה התפתחות כבירה. ההתפתחות הזו כרגע מביאה לכך שהשנה מדינת ישראל, שמהווה עשירית אחוז מאוכלוסיית העולם, מקבלת כעשרים אחוז מסך ההשקעות הפרטיות בעולם בביטחון סייבר, למאות סטארט-אפים. זה פי מאתיים מהמשקל היחסי שלנו באוכלוסיית העולם, כי אנחנו משלבים תשתיות ממשלתיות עם יוזמה פרטית.
לכן אני מגיע מכאן למרכיב השלישי בתפיסתו של בן-גוריון - לא רק כוח צבאי וכוח כלכלי, אלא כוח מדיני. בגלל טבעת החנק הערבית סביבנו, בן-גוריון יזם בריתות פורצות דרך עם מדינות מעבר למעגל הראשון – עם אתיופיה, עם טורקיה, עם איראן, עם אחרות, ומה שהתחולל במדינות הללו במהלך השנים הללו אינו מבטל את נכונות תפיסתו בדבר הצורך בבריתות. כל מדינה זקוקה לבריתות, מעצמות-על זקוקות לבריתות, כל שכן מדינה קטנה כמו מדינת ישראל.
כאן בא השילוב של הכוח הצבאי והמודיעיני שלנו והכוח הכלכלי והטכנולוגי שלנו, שמאפשר לנו לייצר בריתות בהמשך לחזונו של בן-גוריון, בדיוק בהמשך לחזון הזה, אבל בהיקף ובפריסה גדולה בהרבה ממה שניתן היה לדמיין בתקופתו. ישראל היום מוצפת בבקשות להידוק יחסים בגלל שני המרכיבים הללו, שני הטי"תים: טרור, או אנטי-טרור, וטכנולוגיה. מעצמות אסיה הגדולות באות הנה – סין, הודו, יפן, וייטנאם, רוסיה כמובן - כולן, מדינות אפריקה, מדינות אמריקה הלטינית, מדינות באזור. אנחנו מייצרים מערכות יחסים חדשות, שבעיניי טומנות את הסיכוי הטוב ביותר לקדם את השלום בינינו לבין הפלסטינים.
זה שינוי יסודי. כלומר, רעיון הבריתות ורעיון הפריצה למרחב שבן-גוריון טבע, מקבל היום ביטוי מוחשי, מעשי, כפי שלא היה בתולדות ישראל. לכן זו רק שאלה של זמן, לדידי לא הרבה זמן, עד שנצליח להביא את היחסים הבילטראליים הללו, שהולכים ופורחים, גם לפורומים הרב-לאומיים כמו באו"ם, אפילו באונסק"ו.
בן-גוריון אמר, אם אני לא טועה ב-53', כשהיה שר בממשלתו של משה שרת, הוא טבע את הביטוי: "או"ם שמום". אבל זה לא בדיוק כך, האו"ם יכול להיות מום גדול, ועדיין, האפשרות הזאת קיימת בזמן הקצר, כי אותו או"ם יכול להחליט, להנהיג נגדנו צעדים קשים ונוקשים. אני מעריך שההיפך עומד לקרות במהלך השנים הקרובות.
אבל אין ספק שהפריצה למרחב והמימוש של הכוח הצבאי והכוח הכלכלי שלנו לכוח מדיני הולך ומתרחש לנגד עינינו. הוא מתרחש בראש ובראשונה עם הברית החשובה ביותר, שבניגוד ליחסים אחרים, שמבוססים הרבה על אינטרסים ומעט על ערכים, הברית הזאת מתבססת קודם כל על ערכים משותפים ואחר כך על אינטרסים. אני מתכוון כמובן לברית עם ארצות הברית. בן-גוריון הבין את החשיבות של הקשר הזה, אף על פי שהיחסים עם ארצות הברית אז היו שונים בתכלית ממה שהם היום, משום שהיציאה מסיני נכפתה עליו על ידי שילוב של עמדה אמריקנית ורוסית, סובייטית.
מאז היחסים שלנו עם ארצות הברית התפתחו מאוד, במיוחד על ידי הפנייה לדעת הקהל האמריקנית, שהולכת ותומכת בישראל בשיעורים עצומים , גדלים והולכים מדי שנה, ואלה הביאו גם את החתימה של מזכר ההבנה האסטרטגי האחרון שביקשתי וגם נשיא אובמה ביקש לעשות אותו בימים הללו. אני שמח שעשינו את זה ואני שמח שיש גם המשכיות בקשר הזה, בברית היסודית החשובה ביותר הזאת עם הנשיא הנבחר הבא ואנשיו. אלה דברים שבוודאי יהיו משמחים את דוד בן-גוריון. אני חושב שהוא היה מבין שהם תואמים במידה יסודית, אלמנטרית ביותר, את חזונו להבטחת עתידה של מדינת ישראל.
אני מבקש לומר מלה נוספת על המקום הייחודי הזה. פיתוח הנגב היה יעד מרכזי של בן-גוריון, והוא יעד לאומי שגם אותו אנחנו מממשים היום. בן-גוריון ביקר לראשונה בנגב ב-1935. הוא הגיע לְאוּם רַשְרַש והוא התרשם מהיתרונות של מפרץ אילת. בעקבות הביקור נִיצַת בו רעיון לפתור את מצוקת היהודים על ידי הבאתם ארצה ויישובם בנגב. כמובן שאי אפשר היה לממש את זה בשנות ה-30' כי שערי הארץ היו סגורים, וזה מנע את הבשלת התוכנית. אבל בן-גוריון, שהבין את הפוטנציאל הכביר שטמון בנגב, הוא לא הרפה. הוא ציפה לשעת כושר שבה תוכל היתד הציונית להיתקע, להינעץ בקרקע.
וזה קרה בדיוק כך, לפני 70 שנה: בשלהי 1946 היישוב התגייס להקמת "11 הנקודות" בנגב הצפוני. מבצע מורכב ונועז – תחת עינם הפקוחה של הבריטים. הצלחתו במידה רבה הכריעה את גורל האזור. במהלך הזמן כמובן הנקודות הללו הפכו ליישובים פורחים, ולפני שנתיים, במבצע "צוק איתן", ראיתי את החוסן של אנשי הנקודות. אי אפשר היה שלא להתפעם מהשורשיות שלהם, מההיאחזות במקום, תחת איום מנהרות וטילים. בן-גוריון אמר: "מה שהיה במשך מאות שנים מדבר ושממה – שב לתחייה ולצמיחה, לאחר שמשקיעים בו מוח יהודי, לב יהודי, אהבה ועבודה". ממש כך, אבל הוא הוסיף אחר כך: "אחרי הַאַחָד-עַשָׂר יבואו מֵאוֹת".
ההצטרפות שלו לקיבוץ שדה בוקר, לצריף, ב-1953, נועדה להביא מאות, או לפחות להביא אלפים ורבבות ומאות אלפים שיבואו אחריו לנגב. אנחנו מוכרחים להודות: ההמונים לא באו, לפחות לא באותו זמן. אבל הם באים גם באים היום. קורה כאן דבר שלא קרה, כי אנחנו מממשים את חזונו של בן-גוריון, זה בדיוק מה שאנחנו עושים. אנחנו רק מממשים אותו בדרך חדשה, בשילוב של השקעה ממשלתית, אפילו מאסיבית, אבל יחד עם יוזמה פרטית. הנגב הוא כבר לא ארץ-גְזֵרָה רחוקה שרק החלשים מושלכים אליה. הנגב הוא שדה ההזדמנויות החדש של מדינת ישראל.
החזון הוא אותו חזון של בן-גוריון, אבל ההגשמה שונה. ורעיון הליבה הוא שילוב של השקעה ממשלתית בתשתיות עם עידוד נרחב של יזמות עסקית. יש לכך תוצאות מוכחות. השינוי בנגב אדיר. הוא פורח בקנה-מידה היסטורי, והוא עוד יפרח יותר. אנחנו מחברים את הנגב למרכז הארץ ומוחקים את המושג "פריפריה". אנחנו משקיעים בכבישים, ברכבות, בהקמת נמל תעופה בינלאומי חדש בתמנע, ליד אום רשרש. אנחנו ממשיכים להוריד את צה"ל דרומה, ולפני שלושה שבועות חנכנו רשמית את עיר הבה"דים. קריית ההדרכה המרהיבה שצמחה מהישימון היא בית ליותר מעשרת אלפים חיילים, עם מתקנים חדישים, טכנולוגיה וקדמה. פשוט להיות שם ולראות את זה, זה בלתי רגיל. אני לא מדבר רק על המבנים ולא רק על הטכנולוגיה, אלא על הרוח, מה שפשוט קם שם בלב המדבר. ומי שעוד לא היה, רמטכ"ל גדי, אנא תארגן סיורים מודרכים לאזרחי ישראל. אתה תמצא את הדרך, אתה תמיד מוצא את הדרך. אנחנו מעבירים את יחידות התקשוב של הצבא לאוניברסיטת בן-גוריון.
באר שבע זוכה לעדנה כמנוע צמיחה עולמי בתחום הסייבר. לבאר שבע מצטרפות דימונה, ירוחם, שדרות, קריית גת. קריית גת פעם הייתה בנגב - אין כבר נגב, אין כבר דרום. נגב מלשון "נגב", מנגבים הכל, הכל ריק ויבש - זה כבר לא כך. הכל משתנה וגם בעניין זה אני בטוח שדוד בן גוריון נח על משכבו בשלום. כל יישובי הנגב מקבלים תוספת כוח. לפחות בעניין זה, אני בטוח שבן-גוריון נח על משכבו בשלום.
אינני רוצה לומר שהכל מושלם, הרי יש עוד מה לתקן, יש מה לשפר, יש עוד מה לבנות ויש מה ליצור, אבל זה הולך ונרקם לנגד עינינו. כאן בנגב ובכלל במדינת ישראל, לא רק בהשוואה לאזור - זו לא חוכמה גדולה בימינו. גם בהשוואה לאירופה, לאפריקה, לאסיה וגם לחצי הכדור המערבי - מדינת ישראל היא פלא, אבל היא פלא מוסבר, כי היא מונחת על יסודות מוצקים שבן גוריון התווה אותם. אבל בסוף הכל נשען על היסוד הראשון, על הרוח האיתנה של עמנו. הקשר שלנו לארץ אבות. מחד, השורשים העמוקים שלנו בקרקע המולדת, אבל מאידך, הענפים, ענפי הקדמה שלנו שצומחים כל הזמן מעלה מעלה.
את הרוח הזאת ראיתי כאן היום שוב, כשפגשתי את הנערים והנערות הללו. איזו מחויבות, איזו התלהבות, איזו ציונות - זוהי רוחו של בן גוריון וזוהי גם רוחנו.
יהיה זכרם של דוד ופולה בן גוריון נצור בלב האומה וברוך לעד.
