גן האירועים אחוזת אסתר הוקם בשנת 1999 ופעל עד להריסתו על ידי המדינה בשנת 2006, כאמור ללא היתר וללא אישורים ורשיונות. הנתבעים התעלמו משורת צווים, מנהליים ושיפוטיים, שניתנו להפסקת השימוש במקום ולהריסתו ונקטו הליכים משפטיים שונים שמטרתם לאפשר להם להמשיך ולהפעיל את גן האירועים ולגרוף רווחים, תוך ביזוי משטר התכנון והבניה, ביזוי מערכת אכיפת החוק, ולא פחות ביזוי מערכת בית המשפט ופסקי הדין שניתנו בעניינם.
למטרת גן אירועים שעשו במקרקעי המדינה שייעודם היה ונשאר חקלאי, וזאת בגין תקופת השימוש החל מיום 18.9.99 ועד למועד הפסקת השימוש במקרקעין כגן אירועים שהינו מועד הריסתו 19.9.06. כמו כן התבקש בית המשפט לחייב את הנתבעים לשלם למדינה את הוצאות ההריסה.
הנתבעים טענו כי אין בינם לבין המדינה כל יריבות, גן האירועים הופעל מאז ומתמיד ע"י הנתבעת 5 (חברה שהקים הנתבע 1). עוד טענו הנתבעים כי החלטות מינהל מקרקעי ישראל
בעניין תשלום דמי שימוש ראויים אינן מחייבות אותם. לטענתם כונס הנכסים שהתמנה במסגרת הליכי הסדר מכוח חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי 1992, העמיד את המקרקעין נשוא התביעה לרשותם ובתמורה הם שילמו סכומי כסף במסגרת הסכם פשרה. באשר לביצוע ההריסה הנתבעים טענו כי זו בוצעה ע"י התובעת ללא כל סמכות שבדין ובניגוד להחלטות שיפוטיות. לחלופין טענו כי הם החלו לבצע את הפירוק וההריסה של גן האירועים בעצמם ועל כך הם הודיעו לוועדה המחוזית. למרות זאת המדינה ביצעה את ההריסה וגרמה להם לנזקים ועל כך הם הגישו תביעה שכנגד וביקשו פיצוי של כמליון וחצי ש"ח.
המדינה טענה כי הנתבעים פעלו ביחד ולחוד לקידום העסק הבלתי חוקי ואין הנתבעים יכולים להסתתר מאחורי מבנה התאגיד, ולקבל חסינות ביחס לפעולותיהם, ולרווחים שהפיקו – הם אישית. בנוסף יש לחייבם ביחד ולחוד בדמי שימוש ראויים,על פי כללי המינהל, ומועצת מקרקעי ישראל והנהלת מינהל מקרקעי ישראל, מאחר והם עשו שימוש בקרקע של המדינה, שהוקצתה להם לעיבודים חקלאיים. לחלופין – יש לחייבם בדמי שימוש ראויים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט – על פי כללי המינהל או על פי אומדן. באשר לטענה ולפיה הם שילמו לאגודה וכונס הנכסים - אין כל קשר בין הליכי הכינוס והתשלום ששילמו הנתבעים למשקם ו/לכונס הנכסים מטעמו – ככל ששילמו- להתעשרות הנתבעים על חשבון המדינה ולביצוע העבירות והשימושים האסורים. אין בכוחו של תשלום זה להכשיר את המעשים הבלתי חוקיים שביצעו הנתבעים, שכן, ברי כי המשקם לא התיימר לקבל כספים בגין פעילות בקרקע, אשר הזכויות בה נוהלו על ידי המינהל.
עוד טענה המדינה כי הנתבעים לא קיבלו כל הבטחה, מכל גורם מוסמך, ובהתאם להלכה הפסוקה, לו התיימר מאן דהו להעניק הבטחה מעין זו, היא אינה תקפה, בשים לב להוראות החוק החרות והדין הנוהג. פעולות ההריסה בוצעו לאחר עיכובים וארכות ומשום שהנתבעים לא ביצעו את האמור בפסקי הדין.
ביחס לתביעה שכנגד, המדינה טענה כי לא נגרם כל נזק במהלך ההריסה לציוד. בכל מקרה, יש בטענה זו יותר מאשר קורטוב של חוסר תום לב מובהק, שכן, בעל דין שלא קיים החלטות שיפוטיות להרוס בעצמו את המבנים, לא ראוי כי יישמע בטענות כלפי הרשויות שנאלצו לבצע את ההריסה תחתיו.
בית המשפט קיבל את התביעה במלואה. בפס"ד קיבל השופט את טענות המדינה אחת לאחת וחייב את הנתבעים לשלם למדינה ביחד ולחוד סך של 970,200 ₪ בגין דמי שימוש ראויים במקרקעין וסך של 177,321 ₪ בגין הוצאות ההריסה.
בית המשפט חייב את הנתבעים בהוצאות משפט בסך 40,000 ₪, דחה את התביעה שכנגד וחייב את הנתבעים בסכום נוסף של 20,000 ₪ בגין דחיית התביעה שכנגד. הסכום שנפסק בסופו של יום כולל הצמדה וריבית עד למועד מתן פס"ד הוא: 1,578,959 ₪.
כאמור על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע. לאחר הגשת עיקרי טיעון ודיון לגופם של טענות החליט בית המשפט המחוזי לאמץ את פסק דינו של בית משפט השלום ולדחות את הערעור.
