בסביבה דינאמית ורוחשת זו, עולה במלוא חריפותה מחלוקת פוסקים בתוככי בית המשפט העליון, באשר למשמעותה, יישומה ושימורה של הוודאות והיציבות המשפטית. כוונתנו לפסק הדין המאד לא שכיח שפורסם בסוף החודש שעבר, בענין בלמורל (ע"א 8836/07).
במה דברים אמורים? החל מתחילת שנות התשעים, שולטת בכיפה הפרשנות התכליתית של חוזה אשר נקבעה בהלכת "אפרופים", מפי כבוד השופט ברק, ולפיה אומד דעתם של הצדדים לחוזה נלמד הן מלשון החוזה והן מן הנסיבות החיצוניות לו, כגון מהלך המו"מ, התנהגותם של הצדדים לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים בין הצדדים, הנוהג המסחרי וכיוצ"ב, וזאת - במבחן חד שלבי יחיד ותוך תנועה בין לשון החוזה לנסיבות החיצוניות לו, תוך יצירת חזקה, הניתנת לסתירה, כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה.
הפרשנות התכליתית של החוזה אושרה ועוגנה על ידי בית המשפט העליון במסגרת דיון נוסף, בהרכב מורחב של תשעה שופטים (דנ"א 2045/05, בענין מגדלי הירקות) לפני כשנתיים, תוך שבית המשפט העליון הציב, כלשונו של סגן הנשיאה ריבלין בפסק דין בלמורל "תמרורי אזהרה" בפני בית המשפט באשר לחשיבותם של כוונת הצדדים ולשון החוזה המשקפת אותה. "אם הייתה 'מיתולוגיה של אפרופים', ואם הרוח שנשבה ממנה – הפכה לרוח פרצים עד כדי חשש מפני פגיעה בוודאות המשפטית ומפני הפיכת בית המשפט ל'צד' לחוזה, הרי שפסק-הדין של בית משפט זה, בהרכב מורחב, בעניין מגדלי הירקות, העמיד הלכה על מכונה וביאר את הטעון ביאור" קובע המשנה לנשיאה ריבלין במסגרת פסק דין בלמורל.
שני פסקי דין מוקדמים וקצרים שפורסמו לאחרונה מפי הש' דנציגר (ע"א 5856/06 ו – ע"א 5925/06) תהו אחר הלכת אפרופים וביקשו להשיב ללשון החוזה את מעמד הבכורה. עמדתו זו של הש' דנציגר חודדה על ידו במסגרת פסק הדין בלמורל, וכשהוא נשען על אילנות רמים, בין השאר בפסיקתו של הש' חשין ובכתביה של הפרופ' גבריאלה שלו, מטיח הש' דנציגר ביקורת חריפה כנגד הלכת אפרופים ו"תמרורי האזהרה" אליהם מפנה המשנה לנשיאה ריבלין. בתוך שכך, מדגיש הש' דנציגר את חוסר הוודאות שהביאה עמה הלכת אפרופים, הן לאור טיעונים המועלים על ידי עורכי דין שמנסים באמצעותה לתקוף את לשון החוזה אף אם ברורה היא לחלוטין והן בפסיקת בית המשפט העליון עצמו והערכאות דלמטה.
בנסיבות פסק דין בלמורל, מסכימים כל שופטי ההרכב באשר לתוצאה המתחייבת, ועל אף זאת אינם נמנעים מהצגת המחלוקת ביניהם במלוא חריפותה, הן באשר להלכת אפרופים, הן באשר למשמעות ולתוכן שיש לצקת לעקרונות הוודאות, היציבות והתקדים המשפטי והן באשר לתפקידו ומעמדו של השופט ושל בית המשפט.
היציבות והוודאות, נפגעו לדידו של הש' דנציגר על ידי הלכת אפרופים ולפיכך קורא הוא לעיון מחדש בה. מנגד, אומר סגן הנשיאה ריבלין "סטייה שאין בה הכרח מהלכה מושרשת" היא דווקא שעשויה לפגוע בוודאות וביציבות המשפטית. לפיכך, ולדידו של הש' ג'ובראן "דרך המלך בה נכון היה לילך הינה הותרתה של ההלכה הפסוקה יציבה על כנה, ללא 'טלטולה' שלא לצורך, תוך הותרת העיון המחודש בה למועד בו יידרש הלכה למעשה".
הפלוגתאות העולות בפסק הדין, אשר תמשכנה וודאי ותעוררנה עניין רב, לא ניתן לנתקן, לטעמנו, מהדיאלוג שבין משפט וטכנולוגיה ומן הסוגיות הבוערות שמעוררת הקדמה הטכנולוגית בעולם המשפט.
אין ספק בליבנו כי אתגריה של סביבה זו ישפיעו רבות על הדילמה שבין יצירתיות, התחדשות ושינוי במשפט לבין היציבות והוודאות שהינם מאושיותיו של המשפט. לא בכדי משחיזים שופטי בית המשפט העליון לשונם ומחדדים מילותיהם עת בוחנים הם את משמעותן של וודאות ויציבות משפטית ויוצקים בהן תוכן. יפים בהקשר זה דבריו של הנ' לשעבר אהרון ברק המובאים בפסיקתו של הש' דנציגר: "אין להבטיח יציבות, ודאות, עקביות והמשכיות, בלא להבטיח שינוי. עמידה על הקיים אינה מבטיחה יציבות".
* הכותבת היא עו"ד שירלי דהן, שותפה במשרד עורכי הדין אפשטיין, חומסקי, אוסנת ושות'.
