ויקהל הינה פרשת השבוע העשירית בספר שמות ובשבת זו מחוברת לפרשת פיקודי. תוך כדי סיום עבודת המשכן, לוקח משה פסק זמן מהעבודה, מקהיל את העם סביבו ומעביר מסר: "אלה הדברים אשר צווה ה' לעשת אתם. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבתיכם ביום השבת (שמות, ל"ה א-ג)". עולה השאלה: למה היה כל כך חשוב למשה לתזכר פעם נוספת על חשיבות שמירת השבת (ואיסור הבערת אש) שהרי בני ישראל כבר קיבלו הודעה שכזו במעמד הר סיני? על פני השטח נראה כי מדובר במצווה שבין אדם למקום, אולם חז"ל ראו בה גם מהות רוחנית של מצווה בין אדם לחברו.
האיסור על הבערת האש הינו אי הצתת אש המחלוקת בין איש לרעהו כאשר אנו מתקהלים לצורך הערב המשפחתי המרכזי של השבוע. ההתקהלות בבתי הכנסת לשם קבלת השבת והלימוד אל לנו להכניס את האש לשם את אותה מחלוקת שנגרמת מכל כך הרבה סיבות. בכל מפגש התקהלות בשבת יש הרבה מן החיבור המשותף בינינו לבין האחרים וחובה עלינו להיזהר מאותה האש שיכולה להידלק שלא לצורך. לאור כך אנחנו מצווים לאי הבערת האש בינינו ביום זה בפרט וכן בשאר ימות השנה.
באופן אירוני משהו, נאמרים הדברים בימיו הראשונים של חודש ניסן, המוכר גם כחודש ה"איפה אתם עושים את החג?". בימים אלה, כאשר ההכנות לפסח מתחילות, מתחיל גם המרוץ לקבץ את בני המשפחה, החברים והקרובים לסדר מרובה משתתפים. אולם במשפחות רבות, דווקא ערבי השבת, החגים וההתכנסויות המשפחתיות מהווים מקור לליבוי והצתת אש, שקשה מאוד לכבותה. באותה התקהלות שבועית אנחנו פוגשים את קרובינו ומכרינו, ואת השתקפות עצמנו בעיניהם ויתכן ותתגלה מחלוקת ריב ואפילו אי נעימות בין הנוכחים. זו הינה המחלוקת אשר מיוצגת כאן בפרשת "ויקהל" כ"אש" .
בשבת ובחג אנו אכן מתקהלים בתוך התא המשפחתי הקטן או המורכב. אנו מתקהלים בבתי הכנסת לשם תפילה, לימוד, קבלת שבת וקריאה בתורה. בכל אלו ההתקהלויות אנחנו מיישמים את הנאמר בתחילת הפרשה. אנחנו מתקהלים לשמוע ולחוש ולעשות את השבת או היום הטוב, איש איש כמנהגו וכמחשבתו. לא תמיד אנחנו שמחים לכך, לא תמיד אנחנו מעוניינים לפגוש את כולם, אצל חלקנו מלווה את ההתרגשות של כניסת השבת או החג גם תחושת החשש, הלחץ והרצון להימנע מהמפגש פנים אל פנים ומההתמודדות עם ה"קהל" המשפחתי.
בכל ימות השנה, בחגים ובפרט ביום השבת, חובה עלינו להיזהר מאותה האש העלולה להידלק שלא לצורך ולהימנע מעימות עם האחר. מצווה עלינו ללמוד לקבל את ה"קהל" שלנו כפי שהוא, לדעת להעניק לו את מקומו ולחבק את הבחירות שעשה בדרכו, אם מדובר באמונתו, בנטיותיו, בעתידו ובאורח חייו.
התקהלות יזומה כמו זו אשר ארגן משה, יכולה לגרום לאיחוד שורות ואיחוד לבבות בין אנשים מצד אחד, כמו אש המאירה ומחממת את סביבתה. מאידך, התקהלות יכולה לגרום למחלוקת בין אנשים לאור דעות מחשבות וזרמים קיימים שונים, כמו אש המכלה את חומר הבעירה שהיא אוחזת בו.
משה מקהיל את בני ישראל לבל ישכחו מהי המטרה הנעלה לשמה הם פועלים. חשיבות בניית המשכן אינה טמונה רק בבנייתו הפיזית, אלא חשוב הרבה יותר מכך - שהקב"ה ישכון בלבותיהם של בני ישראל. אנו למדים מפרשה זו כי ההבנה הבסיסית אשר צריכה להנחות אותנו ביום ויום ואשר מהווה את המסר העיקרי בפרשה זו הינה אחדות וקבלת איש את רעהו. ההתקהלות המייצגת את אחדות עם ישראל – בתוך המשפחות, הקהילות או בתוך ארץ ישראל - צריכה להיות חזקה יותר מהעוינות, השנאה והפחד מהשונה.
