בקרוב, יערך טקס ההסמכה של לשכת עורכי הדין בישראל, השני לשנה זו, בו יצטרפו כאלף עורכי דין חדשים אל העוסקים במקצוע. שנים רבות זועקים ראשי הלשכה שהמקצוע מתדרדר, המצוקה גדולה והמציאות קשה. הנתונים ברורים: 46 אלף עורכי דין יש היום בישראל, אחד לכל 166 אנשים לפי סטטיסטיקה כללית (אוכלוסיית ישראל מונה 7,645,500 אזרחים) אם נביא בחשבון את עורכי הדין שיוסמכו בקרוב הרי שמדובר ביחס העומד על עו"ד אחד לכ- 98 אנשים בלבד, היחס הנמוך בעולם(!)
לנוכח נתונים אלו, עולה השאלה האם לא הגיעה העת לשינוי התפיסה של מערכת המשפט בכללותה, לשכת עורכי הדין, משרד המשפטים ובתי המשפט, בכל הנוגע לאיסורים והמגבלות החלים על פרסום עורכי דין.
נהוג לומר שעל הלקוח לחפש את הפרקליט אך אסור להיפך. חוק לשכת עורכי הדין אף קובע שעו"ד לא ישדל בעצמו או על-ידי אחר כל אדם למסור לידיו עבודה מקצועית. הרציונאליים העומדים מאחורי איסור השידול הינם, בין השאר, הרצון לשמור על כבוד המקצוע והרצון להגן על לקוחות, כאשר נהוג לחשוב שאדם הזקוק לעו"ד נמצא במצוקה ואינו יודע כיצד לפעול ויש חשש שעורכי דין אגרסיביים ומיומנים במלאכת הדיבור והשכנוע בעלי אינטרס אישי ישכנעו אותו לשכור את שירותם.
בכל הכבוד הראוי, עולה השאלה האם יש עוד מקום לטיעונים אלו במחוזותינו? נכון להיום, אסור לעו"ד לשלוח לתושבים מכתב שכולל הודעה בתחום תכנון ובניה שפורסמה כדין ויש בה אפשרות לפגיעה בהם (גילוי נאות: משרדנו מתמחה בתחום התכנון ובניה). הדבר נחשב לפרסומת אסורה ושידול חמור. אולם ברי לכל כי ניתן לקבוע שפנייה שכזו מותרת ובלבד שתעשה בתנאים מוגדרים מראש כגון מסירת המידע שפורסם באופן רשמי בלבד, ללא הצמדת התואר "מומחה", ללא הטעיה. פנייה כזו תשמור על כבוד המקצוע ותדמית ערכי הדין.
עד לשנת 1988 אסור היה לעו"ד אמריקאיים לשלוח מכתבים ממוקדים לאנשים שידוע שניצבים בפני בעיה משפטית. בית המשפט העליון שינה את המצב באותה שנה וקבע שזו פעולה של פרסומת מותרת. בפסיקה מאוחרת יותר נקבעו מגבלות מסוימות כגון איסור שליחת מכתב ישיר לנפגע בתאונת דרכים סמוך לאחר התאונה, אולם העיקרון הבסיסי נשמר: חופש הדיבור גובר. במצב הקיים כיום בישראל דווקא היעדר הפרסומת (ובהתאם השידול) הינו הגורם שעלול לגרום לפגיעה בתדמית עורכי הדין, שכן הכיצד יוכל עו"ד להגיע ישירות לציבור ולשרתו בהתאם?
אין ספק כי רגולציה אתית בתחום הינה מוצדקת ואף הכרחית שכן התועלת הכלכלית לחברה (רק בשנת 2009 הוציאו עוה"ד בארה"ב כ-500 מיליון דולר (!) על פרסומות בטלוויזיה, בתקשורת הכתובה והאלקטרונית) עולה על העלות השולית של ההוצאה על הפרסום. בהתאם לכך, נראה כי הגיעה העת לבחון האם יש מקום לבחינה מחודשת בכל הנוגע למגבלות הפרסום החלות על עורכי דין בישראל.
*הכותב הינו עו"ד, שותף במשרד עוה"ד בן חיים, כהן & גאליס.
