בכל שנה מוצאות את עצמן, מאות אלפי נשים, "שפחות ניקיון" בימים שלפני פסח. החל מפורים מתחילים לנער את השטיחים, המעילים, הבגדים ולפעמים מנערים, מבלי להרגיש, גם את בני הבית. ככל שמתקרב מועד החג המצב נהייה מתוח יותר ומגיע לעיתים כמעט לכדי ריב "אל תלך לשם עם בירה, ניקיתי שם לפסח". מתי התחילה המסורת הזו של הניקיונות המטורפים ? בזמן ר' יהודה הנשיא, בזמן ר' עקיבא ? בימים שבית המקדש היה קיים ? ישכילו אותי הרבנים

כלים

בשבוע שעבר, כמה ימים לפני פורים, נקלעתי לנסיעה במונית שירות. מי שאיו יודע מהי "מונית שירות" - מדובר בכלי תחבורה ציבורי המגדיר מחדש את המושג "אינטימיות", במיוחד אם אתה יושב במושבים האחוריים ואין לך יכולת לזוז מילימטר כי מימינך ומשמאלך יושבים אנשים – בד"כ אנשים שאתה לא בחרת שישבו לידך. אתה לא יכול לחבק או להניח עליהם את היד, מרחב הטריטוריה שלך שם אינו שואף לאפס, הוא פשוט אפס, במצב כזה פרטיות הוא מוצר של מותרות.

שתי גברות שהתיישבו משמאלי לא בישרו טובות על המשך הנסיעה. הן דיברו בקולניות ולא יכולת שלא להיות מעורב בפרטי הפרטים של השיחה. מה שהבנתי מהשיחה הזו, לה נקלעתי באופן כפוי, הוא בעיה חמורה שהייתה לאחת מהנשים.

לא, היא לא הייתה מוטרדת מהאפשרות לגשם בזמן תהלוכות התחפושות בפורים, גם לא מהדילמה של אחת הנכדות שלה איזו תחפושת להעדיף. כל תשומת הלב שלה הייתה כעת, כאמור ערב פורים, כארבע שבועות לפני ליל הסדר, לנושא הניקיון שלפני פסח.

לרגע חשבתי שאני מקשיב לשיחה בענייני רפואה: הרזולוציה בתיאור מושגי הניקיון שהוזכרו בשיחה הזכיר שיחה בין שני רופאים כשהם רוחצים את ידיהם לפני ביצוע ניתוח לב פתוח. לא פחות.

"את לא מאמינה איזה לכלוך יש לי מאחורי התריסים", אמרה אחת מהן, תוך כדי תיאור דרכי הפעולה שהיא מתכננת בכדי להגיע אל גרגירי הלכלוך הסוררים. "מחוץ לבניין, בטח שאנקה מחוץ לבנין, מה חשבת ?" היא הוסיפה.

משם הן המשיכו לתאר את "מה שקורה מעל המקרר", ואני בדמיוני כבר ראיתי חתיכות טיח שנפלו מהתקרה, או "מזכרות" שהשאירו עכברים. אבל - לא, נרגעתי. היה מדובר שם רק באבק ובלכלוך "שלא ניקינו כבר שנה, ובושה למי שיבוא ויראה".

כנראה ששתי הנשים חלקו עובדת ניקיון משותפת וביחד הם תכננו את מבצע הניקיון כאילו היה זה אחד ממשימותיו של הרמטכ"ל החדש. לנוכח השיחה הזו שחשתי אי נוחות, ואפילו צער. נכון שכתוב במקורות שצריך להוציא את החמץ מהבית, אבל מה בין זה לבין הערכות לשיפוץ כללי, לחץ ותקופה של עבדות שנופלת בעיקר על נשים מהמגזר הדתי והחרדי.

בכל שנה מוצאות את עצמן, מאות אלפי נשים, "שפחות ניקיון" בימים שלפני פסח. החל מפורים מתחילים לנער את השטיחים, המעילים, הבגדים ולפעמים מנערים, מבלי להרגיש, גם את בני הבית. ככל שמתקרב מועד החג המצב נהייה מתוח יותר ומגיע לעיתים כמעט לכדי ריב "אל תלך לשם עם בירה, ניקיתי שם לפסח". מתי התחילה המסורת הזו של הניקיונות המטורפים ? בזמן ר' יהודה הנשיא ,בזמן ר' עקיבא ? בימים שבית המקדש היה קיים ? ישכילו אותי הרבנים.

בשנה שעברה הפצתי בקרב סביבתי הקרובה "אישור" שלקראת חג הפסח הקרוב אני מרשה להם להיות "קצת, ולפעמים" לא בסדר. בניקיונות, בבישולים, בזוגיות וכו'. הדבר נעשה כמובן כדי להעלות חיוך בין עבודות הכפייה ואווירת הטרור שלפני ליל הסדר. להפתעתי הרבה, התגובות שקיבלתי במייל היו רציניות לגמרי: אנשים שיתפו אותי מה הדבר הזה עושה להם, וחלקו איתי את הזעקה למה הם צריכים את כל זה בכלל.

נשים בעיקר מהמגזר הדתי והחרדי סובלות בתקופה זו מלחץ כתוצאה ממסורת שאינה מובנת לי - מדוע צריכות אותן נשים להגיע אל שולחן ליל הסדר, כשהן כושלות, חלילה, על ארבע מרוב עייפות ?

האם זה מהותו הרוחנית של חג הפסח ? במקום שרעיון ניקוי החמץ יהיה מאמץ פיזי הבא לשקף חוויה פנימית, אנו משועבדים- דווקא בחג החרות, למשהו ש"צריך" לעשות. אם אנו לא עושים זאת מתוך מודעות עצמית, יישארו לנו מ"חווית הניקיון" הזו, בעיקר כאבי גב וסלידה מהחג המקסים הזה.

גילוי נאות: השיחה ששמעתי במונית השירות הייתה יכולה כמובן להיות גם בין שני גברים.

הכותב הוא יונתן פרנקל, יחסי ציבור ותקשורת שיווקית MופרAת