יואב שרוק, הצהיר כי כציוני, אינו מוכן לקבל אידיאליזציה של החורבן, כפי שטוען שעשו זאת קודמיו. לדבריו, למהפכה הציונית, אין רק מודל רבני, שבה במציאות בה אין עם, אין ארץ, אז יש במקום זה תורה, מורשת אינטלקטואלית, מורשת של מצוות ועוד. "הרצל בין השאר הזכיר לנו שאנו עם ולא רק דת, והחזיר אותנו לירושלים."
בדיון בין המשתתפים נדונה מקומה של הציונות בימינו. רות קלדרון ציינה כי היא יהודיה רבנית ולא מקראית, אף שלא הלכתית ולא רוצה יותר מקדש וקרבנות, הולכים קדימה בהיסטוריה ולא אחורה. הירשפלד הגיב כי המציאות של הציונות היא אחרת, ואין לה מודל מוקדם. במיוחד בגלל תרומה של אזור יהודי חדש המכונה חילוניות, שעשה הרבה ועדיין עושה, ושייך באופן עמוק לאותו עולם יהודי, אף אם יש החושבים שהוא צדוקי או אפיקורס. בהתייחס לירושלים של ימינו, נאמר על ידי שורק כי מי שמתבונן בהיסטוריה של המאות האחרונות רואה שאין לזה שום קורלציה עם המציאות, עד שזה מגיע למצב שהמקום היחיד בו אין חופש דת ליהודים בכל העולם הוא בירושלים, בהר הבית, במדינה היהודית הריבונית.
המושב השני עסק בחזונות העתיד שיכולים וצריכים להתממש בירושלים. הרב שרלו התייחס לסתירה מובנית שקיימת היום בחזוננו על ירושלים. מצד אחד, ירושלים מוצגת כעיר שכל העם היהודי יחובר בה. כדי שהיא תהיה כזו, כל העם היהודי צריך למצוא את ייצוגו בירושלים. מצד שני, ירושלים כעיר הקודש, עיר הציר האנכי בינינו לבין רבש"ע. וככזו, היא עיר בה שבת ברחובות, בה צדק ומוסר, בה צניעות, בה כל המסעדות כשרות, וכן הלאה, מאפייני החיים היהודיים, על הרובד המלא במשמעות הדתית, של הקודש, של המילה. "סתירה זו היא מציאות יום יומית. לא רק פוליטית. זו גם סתירה בחזון – לאן אנו חותרים? אם אנו רוצים לחתור למען אחי ורעי, אנו צריכים לכסוף לכך שבירושלים יהיה ייצוג לכל חלקי העם, אם מוסדות השלטון והתיאטראות וכו' ובית המשפט העליון יתפרק, ירושלים תהיה פחות ופחות עירו של העם היהודי. מאידך, היא עשויה להיות יותר ויותר עיר של קודש. וכן להיפך. "
הרב שרלו אינו רואה פיתרון בחזרה בתשובה המונית, רעיון זה נתפס בעיניו כנאיבי. החזון המוצע הוא שנמצא את הדרך ליישב את הסתירה. שנצליח לכונן עיר כלל ישראלית, שתהיה רחבה דיה שכל אחד ימצא בה את עולמו ואת כך שהיא מרכז לחייו, וזה יחייב את אנשי הסו-קולד קודש לרצות לדרוש לתבוע שהעיר תהיה עיר שיהיה בה את המקומות שקושרים גם אנשים שבאים מעולמות אחרים, של תרבות, ספרות, משכנות שאננים, החאן, – ובד בבד, היא תהיה עיר שהקודש שבה ידבר אל כל בני האדם.
הרב בצלאל כהן סבור שירושלים יכולה להוות מוקד גם של תורה במובן הפשוט של מוסדות תורה של היהדות על גווניה השונים, וכן של תורה במובן הרחב של מדע. מהפעילות שלו בשנים האחרונות, העוסק בהשתלבות של העולם החרדי בלימודים ועבודה, הביע הרב כהן אופטימיות. כאשר משווים לחמש שנים אחורה מדובר במהפך אמיתי. ההתנסות בהחלט מלמדת אותנו על יכולת, העולם החרדי, תחום מומחיותו, בשל הרבה יותר מבעבר לאותה השתלבות והפריה הדדית. הרב כהן הביע תקווה שהעליהום החיצוני לא יגרום להסתגרות, כשכן ניסיון העבר הוא שזה מה שקורה. לדידו, העולם החרדי נמצא לחצים פנימיים מספיק חזקים וכן עוצמות פנימיות שמאפשרות לו להשתלב בעבודה והשכלה גבוהה. המקומות של המפגש הם מקומות נוחים לשיח.
בהמשך לכך, דיבר פרופסור עוז אלמוג על הישראליות, שאינה הומוגנית וכוללת גם את הרוסים, האתיופים, החרדים וכולי. "יש מתחים, יש לבה שמתפרצת מדי פעם, אך יש נטייה להתפלץ יתר על המידה. ישראל היא חברה מתפתחת ותהליך ההתקרבות בין המגזרים משמעותי יותר מתהליך ההתרחקות והקונפליקט. המבוא לפתרון הבעיות הוא היכרות. הדיון לא נעצר כאן, פרופסור אלמוג ממשיך ומסביר כי בישראל קיים שיח זכויות הפרט, אך יש לקחת בחשבון את זכויות הקבוצה. האם לקבוצה יש זכות לחיות במרחב בו באים לידי ביטוי המורשת והייחודיות הספציפית שלה? ההצעה - להגדיר את ירושלים כעיר בעלת צביון דתי, ובתמורה לפעול לחיזוק השכונות ולניקיונן. יש לסמן "רבעים" בעיר, באופן כזה שלכל קבוצה תהיה האפשרות לשמור על הצביון הייחודי שלה בתוך ה"רובע" שלה. מתן מרחב מחייה וכבוד לזכויותיהן של הקבוצות. אם יש אינטגרציה, ויש, היא מתקיימת לא במרחב הגיאוגרפי אלא במרחב הווירטואלי והאינטרנטי."
לדברי רות קלדרון: "שיחות כאלה מתרחשות מעט מאוד, אם בכלל, כל אחד בציבור שלו ושם הוא צודק ולא שומע את הצד השני. זה לא נעים כל כך אבל אני מאוד מכבדת ומודה למארגנים, שמאפשרים לנו לראות שבצד השני יש אנשים, ואנשים שרוצים טוב, ומאמינים בדברים שונים. הייתי מאוד מעריכה אם תצליחו ליצור עוד מקומות כאלה."
