דוד רקיע נולד ב1928 בווינה. עלה לארץ בשנת 1938, החל את לימודיו אצל הצייר מרדכי ארדון ולאחר מכן ב "בצלאל ". בשנת 1955 סיים את לימודי הציור בבצלאל ונסע לפריז, שם למד באקדמיה "beaux arts" לאמנויות יפות והיה תלמידו של ז'אן סוברבי עד שנת 1960. עם שובו ארצה ב 1960, החל בסדרת ציורים בהם תופסת האות העברית מקום מרכזי . שנה לאחר מכן, ב 1961, נערכה לרקיע תערוכת יחיד מקיפה במוזיאון תל אביב. בשנת 1962 הוא הציג בגלריה נורה בירושלים. אחרי מלחמת ששת הימים ב-1967, ציוריו הפכו ציוניים מתמיד והוא צייר את ירושלים כעיר מלכותית, עירו של דוד המלך, עם תפאורות גותיות ולהבות אש. ירושלים הפכה בציוריו יותר טרנסצנדנטלית, מיסטית ורוחנית. ב-1968 השתתף רקיע בתערוכת הביאנלה לגרפיקה בפירנצה איטליה . בשנות ה-70 צייר רקיע ארבעה ציורי קיר בחמישה מוסדות ירושלמים שונים. ב-1972 הציג שתי תערוכות יחיד של ציורי ירושלים, האחת בבית האמנים בירושלים והשנייה במוזיאון פתח תקווה לאמנות. זמן קצר אחר כך, בעקבות מלחמת יום הכיפורים, הפכו ציוריו למלנכוליים יותר, רובם בפורמטים אינטימיים ובמרכזם מעין סוס בדמות כינור או צ'לו. בעולמו של רקיע, הסוס כיצור חי, חם וארצי, הפך לסמל לערגה, להרמוניה ולהגשמה בעולם רוחני גבוה יותר.
שיר המעלות, דוד רקיע ז"ל
בשנת 1976, חזרה ירושלים לתפוס מקום מרכזי ביצירותיו. בשלב זה, יצירותיו עטורות סימבוליזם לטריסטי. הוא הדפיס תגזירי עץ, לינוליאום, גזרי בד, קרטון, כשהוא נעזר בשיטת ההדפסה שפיתח מירון סימה. (במרוצת שנים עבד רקיע גם כעוזר הדפסה של שטיינהרדט ולאחר מכן גם של לואיז ש"ץ ושל מירון סימה). בנוסף יצר כמאתיים הדפסים בטכניקת המונו-פרינט, אשר היו עתירים בגוני אדום וצהוב לוהטים עם דימויי פיגורות מיסטיות מופשטות ואותיות שאיבדו זהותן. יצירותיו מהשנים 1979-82 נענו למינימליזם הגאומטרי של מונדריאן ושל קנדינסקי. אלו הורכבו מצורות זוויתיות שטוחות שבתוכן מתרחשים אירועים סמי-מופשטים ולטריסטיים. ציוריו הפכו ל"קבליים". בתערוכתו בבית האמנים בירושלים ב-1994, ציוריו ביטאו את הקונפליקט שבין הקיים והאבולוציה. בארבע השנים הבאות הציג רקיע שלוש תערוכות חשובות במוזיאון היהודי בווינה.
ממִפנה שנות האלפיים, כשרקיע היה בשנות השבעים לחייו, הוא היה מוכן לטבילה בעולם שכולו אותיות טהורות, ללא שום דימויים מלווים. מרבית ציורים אלו הם מונוכרומטיים כשהאותיות אינן מחוברות למילים במכוון, למרות שמדי פעם הן מצטרפות כמו-באקראי למילים כגון "כבוד" או "מרסל" (מנדלסון). רקיע של שנות האלפיים קרוב ליהדות-קבלה כפי שלא התקרב מעולם ומבחינתו "האות היא סימבול". דווקא ברגעי שיא אלו ביצירתו, נחלשה ידו של רקיע כתוצאה ממחלת הפרקינסון שתקפה אותו. חוסר השליטה המלא במכחול, הפך את ציורי האותיות לקווי-צבע זורמים בזרימה קליגרפית. ציורים אלו קרובים להפשטה אקספרסיוניסטית ברוח ג'קסון פולוק. בשנת 2009 יצא לאור ספרו של ד"ר גדעון עפרת 'אותות', המהווה מונוגרפיה על האמן-סיכום הפרקים החשובים ביצירתו של דוד רקיע. הספר לווה בתערוכה. כותב עפרת בפתיח לספר: "עם הגיעי לירושלים ב- 1970, תל-אביבי צעיר בן 25, לא יכולתי להחמיץ את דמותו המיוחדת של דוד רקיע. האיש הצנום הזה, שיערו המקורזל מתנפנף באגפי קדקודו המקריח מעל לאף יהודי ממושקף ושפם עבות, היה דמות בולטת ודינאמית בבית-האמנים המקומי. ציורי הַלל לירושלים של מעלה, שאותם צייר אז בסגנון סוריאליסטי, נראו לי כאנכרוניזם גמור למהלכים מסעירים באמנות הישראלית הצעירה דאז, שהדיה הגיעו אף לבירה. אך, קשה היה שלא להתרשם ממסירותו המוחלטת של רקיע לאמנותו, הפיכתה לשליחות קדושה, והוא השליח ואיש הקודש. תוך זמן קצר, גם עמדתי על רצינותו ועומקו של האדם הזה, שלא נהנה מאשראי מצד דוברי האוונגרד המקומיים. בה בשעה, נועם-הליכות, יושר וליבראליות יוצאת דופן הקנו לו ידידים רבים בסצנה. שיאה של ידידות זו בתערוכה קטנה של דיוקנאות ד.רקיע, שצוירו בידי שלושים וחמישה אמנים ושמבחר ממנה הוצג ב- 1977 במוזיאון ישראל. כאן תמצת יהושע נוישטיין את פניו של רקיע בצורת מגן-דוד לאומי, יוסי שטרן רשם את רקיע מנגן בנבל לרקע ירושלים – כמו היה דוד המלך – ועוד". ומסכם ד"ר עפרת את מאמרו בספר: ..."אלא, שדווקא ברגע שיא זה ביצירתו של דוד רקיע באה היחלשות היד מחמת המחלה שתקפה את האמן. וכך, בדין שליטה פחותה בתנועת המכחול, שהפכה בחלקה אי-רצונית, הפכו ציורי האותיות שמאז 2004 למופשטים יותר ויותר: האותיות הפכו לקו זורם של טפטופי צבע הזורם בזרימה קליגרפית. הציורים, מרביתם על נייר ובפורמטים קטנים מאד, התקרבו, בעל כורחם, להפשטה אקספרסיוניסטית ברוח ג'קסון פולוק, ו"חוטי" הצבע הנוזלי התפתלו ונשפכו על הנייר כיובלים חסרי מנוח. עין בוחנת תאתר שרידי דימויים של פיגורות ניצבות או מרחפות, או רימון, או שי"ן, ואולי גם ראש או גוף אישה ועוד. "מאבק", קרא הצייר לציורים בסדרה זו, בהתכוונו למאבקו הנפשי כנגד הזרוע והיד המתמרדות. לסדרה כולה קרא "מאבק האאורה", ופעם נוספת, ביקש לנסוק מאתגר הגוף לאתגר הרוח.
חלום משה, דוד רקיע ז"ל
זהו השלב בו נכתבת מונוגרפיה זו, המוצאת את האמן במאבק קשה ואמיץ להבראה, מאבק הנסמך לא במעט על תמיכתה האינטנסיבית של הרעיה, לאה. זוהי תקופה – שלהי 2007 – בה ממעט מאד רקיע ביצירה ובה מייחלים ידידיו לנס. זה הרגע לחזור על המשפט שהשמיע באוזני המחבר ושהובא בפתח המונוגרפיה: "אני רוצה לחיות לפחות עוד שנה וחצי; לעבור את גיל שמונים. ... אלוהים נתן לנו את המוות, תודה לאל." " יהי זכרו ברוך. לאתר האמן - לחץ כאן
הוסף תגובה
אומר מבורך: "הרציונל שעומד מאחורי הבחירה שלי הוא יצירת פריטי עיצוב ואביזרים מחומרים נגישים, זמינים, לא יקרים, גם כאלו המשמשים לצרכים אחרים בתעשייה. חומרים אותם בחרתי בקפידה, מתעשיית הטקסטיל, כמו גם מתעשיית המתכת, הפלסטיק והעץ. השימושים שבחרתי לעשות בחומרים אלו הם לא שגרתיים וגם לא צפויים בעיני, כמו לדוגמא, בדי טקסטיל המשמשים ליצירת מעילים, שימשו אותי ליצירת בדי ריפוד לכורסא. ההשראה ליצירותיי באה מעולם האופנה –סוגי בדים, מתעשיית הרכב- פח וצבע למכוניות. כמו גם, חומרים מן התעשייה הצבאית והימית- גומי וחומרי גלם לבגדי צלילה. מתכות המיועדות לעולם התעופה משמשות אותי ליצירת רהיטים ואביזרים לבית.
הסטודיו mevorahome’’, אותו ניהלו במשותף האחים מבורך- איציק ויוני, כאשר איציק משמש בו כמעצב הבית, זכה להצלחה ולהתעניינות רבה של קונים ומבקרים. במהלך שנות פעילותו פקדו אותו רבים, ביניהם היו גם אנשי 'האלפיון העליון'. מבורך היטיב לשלב בין עיצוב מקורי וחדשני של פריטים לאוכלוסיית בעלי הממון, לבין פריטים לקהל צעיר, שלא משופע באמצעים, להם עיצב פריטים לבית מחומרים חדשים ולא שגרתיים ובמחירים סבירים. בין היתר עיצב מבורך גם חללים ציבוריים וחללי תצוגה, כמו זה של חברת המכוניות 'אלפא רומיאו' ואחרים. מוסיף מבורך: "בעידן בו הטכנולוגיה, התעשייה הדיגיטאלית ותקשורת ההמונים משנים פנים. בעת שכמויות אדירות של מידע זמין ונגיש מצוי בשפע באינטרנט, מיידע שמלווה כמעט תמיד בוויזואליה צבעונית חריפה, בעולם דינאמי המשתנה ללא הרף, לובש ופושט צורה, נשאלת השאלה מה תפקידו של העיצוב ומהי תרומתו לשיח הבלתי נלאה הזה ???". אומר מבורך: "בעידן בו כל אחד משכיל לעצב לעצמו את סביבתו ואת עולמו הווירטואלי, דבר הבא לידי ביטוי באתרים החברתיים, כמו פייסבוק, או יוטיוב, ניתן להבחין בגישות שונות לאסתטיקה ועיצוב. ריבוי אמצעי הביטוי והאפשרויות הבלתי מוגבלות יוצרים זרימה חופשית של מיידע, כמו גם טעמים ותפיסות אסתטיות מגוונות". ריבוי האמצעים, גורס מבורך, "בא, לא אחת, על חשבון האיכות, כמו גם ע"ח החוויה האמנותית-אסתטית. האנרכיה הנוצרת כיום ברשת, מבטלת היררכיה וסדר קיימים. אין יותר גבוה ונמוך, איבדנו את קנה המידה השיפוטי עליו גדלנו והתחנכנו. התחושה היא שההתייחסות לתולדות האמנות כבר אינה מחייבת. מה שנכון הוא מה שנוצר ומתקיים כאן ועכשיו."
ביצירותיו מנסה מבורך ליצור עולם חדש. מחד, להסתמך, מתוך תחושת כבוד והערכה, על המסורת רבת השנים של עולם העיצוב ומאידך, לאפשר לעצמו לבקר, לשנות ולחדש בעיצוביו. "בכך", אומר מבורך, "ניתן להבחין בנקל איזהו היוצר הקשוב לתולדות האמנות וליוצרים שפרצו דרך ותודעה לפניו". "בשל העובדה שאמנות ויצירתיות באים לידי ביטוי כמעט בכל חפץ, או אביזר יומיומי, ההבדלה והקיטלוג בין תחומי יצירה הופכים לארכאיים וללא רלוונטיים!". טוען מבורך. "לנוכח תובנה זו", מוסיף מבורך, "ניתן להבחין בפריטים המוצגים בתערוכה ובניסיון שלי להמחיש את החיבור בין אמנות דו מימדית (ציור) לאמנות תלת מימדית (עיצוב-פיסול), ולהביאם לכדי שילוב המאפשר את קיומה של 'האמנות השימושית' המבטלת את תפיסת "הגבולות", שנעלמים ומתמוססים אל תוך מסכי העידן הדיגיטאלי". מסכם מבורך את משנתו העיצובית. כיום נמצא מבורך במשא ומתן על הקמת חלל תצוגה בפלורידה, ארה"ב, בשיתוף עם איש עסקים יהודי- אמריקאי עמיד, המלווה את פעילותו כבר זמן רב. התערוכה ’mevorah exports / עיצוב אביזרים’, תוצג בגלריית חנקין, קמפוס חנקין, חולון. רח' חנקין 109, חולון. טל': 03-5590021, בין התאריכים: 25.10.2012 -8.12.2012 .
הציור "סיפורי הרפאים של סבא", של האמן הפיני איימו קאטאניאן, מעורר בנו בנימתו ההומוריסטית, חוויית ילדות מוכרת, שרובינו חווינו בילדותינו: סיפור מפחיד ששמענו בשעת לילה מאוחרת מסביב למדורה.
