אמנות

פתיחה: יום חמישי 25.10.12, בשעה  19:30

25.10.12-24.11.12

"מסתבר כי מישהו הוציא דיבה רעה על יוסף ק',

כי יום אחד, בבוקר, נאסר על לא עוול בכפו"...

פרנץ קאפקא,  המשפט.

בתערוכתו החדשה בגלריה ברנרד, 'Inside and out', אשר תיפתח ביום ה' 25.10.12, בשעה 19:30, מציג אברהם קאן שתי קבוצות של עבודות. קבוצה אחת הכוללת כ-25  עבודות בטכני' מעורבת, בצבעי מים, גואש, אקריל, פנדה וטוש, על מצע נייר ובריסטול, בגדלים של 35X50 ס"מ, ועד 50X70 ס"מ, ציורים אשר צוירו על ידו בכלא, במהלך 12 שנים של מאסר ממושך, אותו ריצה על לא עוול בכפו.

וקבוצה שנייה של עבודות הכוללת: סדרת עבודות של שמן על בד, בגדלים של 100X100 ס"מ, 120X150 ס"מ. אותם צייר קאן במהלך השנה וחצי האחרונות, עם שחרורו מהכלא.

בסדרה זו יוצגו בין 10-15 עבודות הנחלקות לשתי תת קבוצות: 'רחובות תל אביב', ו'חלומות'- המהווים את זיכרונותיו מגרוזיה, מלפני 25 שנים.

את הניירות, שהיוו מצע לציוריו בבית הכלא, אסף קאן בפחי אשפה ובחדרי המאסר בבתי הכלא בהם שהה. שלטי קרטון שהושלכו לאשפה מוחזרו על ידו והותאמו לשמש לו מצע לציוריו. גם בני משפחתו שבאו לבקרו בבתי הכלא בהם שהה הביאו לו ניירות וצבעים, שאפשרו לו להמשיך באדיקות ובמסירות לעסוק במלאכת הקודש של הציור.

יוסףברדנשווילי, מוסיקאי נודע, בן עירו של קאן, מן העיר בטומי בגרוזיה, נחשף לעבודותיו, התלהב מכישרונו האינטואיטיבי וחשף את עבודותיו למאיר פיצ'חדזה, (גם הוא יליד גרוזיה), שהתרשם מכישרונו והחליט לסייע לו בעת שהותו בכלא. מאיר פיצ'חדזה, שהעריך את כישרונו הרב אמר לו: "מזלך שלא למדת ציור ואיש לא הצליח לקלקל אותך", פיצ'חדזה עודד אותו ותמך בו וגם סיפק לו ניירות וצבעים, במהלך מאסרו ארוך השנים.

 סגנון ציורו של קאן נאיבי הנוטה לקומיקס עם סממנים של גרוטסקה. ציוריו מלאי ההומור מכילים סצנות עמוסות באירועים, דמויות, מראות ומקומות, הלקוחים מחלומותיו, זיכרונות ילדותו מן העיר בטומי בה גדל, מן הספרים אותם קרא בכלא וגם מרחובות תל אביב, העיר בה הוא חי מאז יצא לחופשי (לפני כשנה וחצי) ממאסר ממושך של 12 שנים.  הפלטה שלו צבעונית ורוחשת חיים. הוא מצייר בצבעים חמים, מתפרצים ובוהקים. הקומפוזיציה שלו משטחת את מושאי הציור על הבד, או הנייר. קאן טוען כי ציוריו מתכתבים עם ציוריהם של הציירים הנאיביים הגדולים:  אנרי רוסו, פול גוגן וניקו פירוסמני) 1862- 1918) (צייר גיאורגי אוטודידקט, שצייר בסגנון הנאיבי ונחשב לגדול ציירי גאורגיה). הוא ניחן בדמיון פורה ובחוש נדיר לצורות ולצבעים הרמוניים. השלוב המיוחד הזה של דמיון, יכולת ארגון של צורות ומצבים מורכבים והתאמת צבעים מדויקת מעניקים לציוריו אוירה פיוטית קסומה ומיוחדת במינה. תמונותיו שטוחות, ללא משחקי אור וצל ובעלות אופי קווי ועם זאת הם עשירות מבע ובעלות עומק רב. קאן ניחן בכישרון רב לספר לנו סיפור באמצעים פשוטים לכאורה, בעזרת צורות וצבעים שהוא פורש לעינינו.

כותב דן טשיל, בעליה של גלריה ג'ינא לאמנות נאיבית בינלאומית, בה הציג קאן בעבר

מעבודותיו, על מאפייניה ויחודה של האמנות הנאיבית:

"אמנות נאיבית מתאפיינת בתמימות מרעננת ובשימוש שובה-לב בצבעים עזים, בפרספקטיבה ילדית ובקנה מידה אישי-ייחודי. היא מתארת סצנות פשוטות, קלות להבנה מחיי היום-יום, תוך שימוש רב באידיאליזציה. האמן הנאיבי – במקרים רבים אוטודידקט – מזמין אותנו לקחת חלק בחזון סגולי בפשטותו, אך אישי ומגובש ביותר, של העולם – זה שהיה, זה שהווה, או זה שאמור להיות. הוא מציע לנו, תכופות בפרטנות מדוקדקת, ייצוג על-זמני ואופטימי של מעשיה נושנה או סיפור תנ"כי, של מעשה שגרתי או אירוע עכשווי, של טקס מיוחד או פעילות יומיומית. הציור הנאיבי רוחש צבע והתרגשות, גדוש בהומור דק ובכנות חושפנית, ומבעבע בחמלה ובאהבה ללא מצרים" .  

אברהם קאן נולד בגרוזיה (1968), בעיר בטומי. אימו, ילידת בלרוס, מן העיר ויטבסק (עיר הולדתו של מרק שאגל). אביו, יליד העיר טומי. לקאן אחות בוגרת בשם לוליטה.

קאן זוכר עצמו מצייר מאז היה ילד. בגיל 9 השתתף באולימפיאדה הארצית לציור בברה"מ. (דודו ודודתו היו ציירים מקצועיים). מגיל 7 ועד גיל 14 היה חבר באנסמבל לריקודי עם גרוזיניים ולאחר מכן למד שלוש שנים אתלטיקה קלה. בבית קיבל חינוך מעורב, אימו הקפידה על המסורת והחגים היהודיים. קאן סיים את לימודי התיכון בגרוזיה, למד שנה משפטים, התגייס לחיל הים הרוסי, בו שירת 3 שנים, שם החל לומד 'אמנויות לחימה' ועם תום שירותו הצבאי הוסמך כמדריך במקצועות אלו.

קאן עלה ארצה בשנת 1991 (בגיל 23), עם אימו ואחותו, אביו נשאר בגרוזיה ונישא בשנית, לאחר שניפרד מאשתו. עם עלייתם לישראל התגוררו בני המשפחה בקרית אתא (שם למד עברית ושימש כמדריך ספורט במתנ"ס המקומי). מאוחר יותר עברה המשפחה להתגורר בבת ים. קאן הועסק כפעלולן בסרטים, עד 1994 ובמקביל עסק בשמירה על מועדונים ופאבים. כתוצאה מהצטיינותו בתפקידו כשומר, מיומנותו באמנויות לחימה והרקע האתלטי שלו, הוא התוודע לאנשים מפוקפקים (חלקם שוטרים סמויים וחלקם עבריינים), שביקשו להסתייע בכישוריו ושירותיו ורתמו אותו לסייע בחילוץ נשים מחבר העמים, שהועסקו בזנות 'במועדון בריאות', כתוצאה ממעורבותו בפעילות החילוץ "תפרו לו תיק", אותם שוטרים והוא הואשם "בחטיפה לשם עבירת מין", אשמה חמורה, שבגינה נשפט ל-12 שנות מאסר.

הוא שוחרר מהכלא ב-7.12.2010, לאחר שריצה את כל תקופת המאסר. מאז מקדיש עצמו קאן לציור ולמלחמה על חפותו.

התערוכה אברהם קאן 'Inside and out' תוצג בגלריה ברנרד, רח' בן יהודה 170,

תל אביב,  טל:03-5270547,  בין התאריכים: 25.10.12-24.11.12

שעות הביקור: ימים ב' – ה' 13:00 – 10:00, 19:00 – 16:00,  יום ו'  13:00 – 10:00.

פרטים נוספים ניתן למצוא באתר קריסטל אמנות ותקשורת

http://tinyurl.com/94ycx5m

בכירי אמני ישראל תרמו יצירות לתערוכת מכירה מיוחדת, למען המכינה הערבית הנפתחת בשנקר. היצירות המרהיבות יימכרו על מנת לממן יוזמה חדשה היוצאת לדרך במחלקה ללימודי חוץ בשנקר: מכינה קדם אקדמאית מסובסדת (החל מ- 250 ₪!), ראשונה מסוגה בישראל, שמטרתה להנגיש לראשונה את לימודי העיצוב והאמנות בישראל גם לצעירי החברה הערבית, שעד כה נתקלו בקשיים כמעט בלתי אפשריים בניסיונותיהם להשתלב בתחומים אלו. במכינה החדשה צעירים ערבים יוכלו להנות מקורס "מכינה" מרוכז, אשר יכין אותם ללימודי אמנות ועיצוב במוסדות האקדמיים המלמדים בעברית. נשיאת שנקר, פרופ' יולי תמיר: "הגיע הזמן לסיים את הדרת הערבים מתחומי העיצוב והאמנות"

מאיירים ואמנים פלסטיים מציגים חיבור ייחודי של יצירות המעניקות פרשנות למונח "רגיל", ORDINARY, בתערוכה חדשה של המחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, אשר תיפתח לקהל החל מיום רביעי ה-5 לספטמבר ועד רביעי 31 באוקטובר 2012 ותתקיים בגלריה לורבר, רחוב ידע העם 8, רמת גן. אירוע הפתיחה יתקיים ברביעי ה- 5 ספטמבר 2012, בשעה 20:00. אוצר התערוכה הוא דן אלון.

יוצרים עתיד אחר: עשרות תלמידי כיתה י' שנבחרו לקבל סיוע במסגרת תוכנית פר"ח הלאומית שולבו בפרויקט חדש של שנקר, שזכה לכינוי פרחי - שנקר . הפרויקט הינו פרויקט דגל חברתי שנחנך השנה ונתמך על ידי המועצה להשכלה גבוהה, במטרה לעודד שיתוף פעולה בין אקדמיה לקהילה. במסגרת הפרויקט הגיעו תלמידי תיכון ממרכז הארץ פעם בשבוע לשנקר ועבדו ביחד עם סטודנטים ממספר מחלקות של הפקולטה לעיצוב. התלמידים, שביקשו להתקרב לעולמות היצירה בתחומי העיצוב השונים קיבלו כ"אחים גדולים" סטודנטים מצטיינים שחנכו וליוו אותם לאורך סמסטר. העבודות יוצאות הדופן של התלמידים מוצגות כיום בתערוכה מיוחדת בשנקר והן קוראות להעמקת המעורבות החברתית של כולנו בנושאים של השתלבות בחברה, צרכנות, וביקורת על נושאי סביבה וחברה.

בשבוע שעבר נפתחה התערוכה "דוד המלך ואני" של האמנים מנשה קדישמן, חנה סהר ודוד הנדלר, שלושתם בני דורות שונים, הפועלים במדיומים שונים. קדישמן, שפועל בפיסול, בציור וברישום וסהר, שפועלת לרוב בצילום, בחרו ליצור עבודות משותפות ולהציגן בצד כמה עבודות קטנות ממדים של דוד הנדלר, רשם וצייר, ששניהם אספנים של יצירותיו.

AJAMI +, Ariela Shavid

أريئي ّ لا شفيد , +عجمي‎‎

בית האמנים ע"ש זריצקי, תל אביב, 4.8.12 - 12.7.12

פתיחה חגיגית, יום ה', 12.7.2012, בשעה 19:30

תערוכתה של האמנית אריאלה שביד "עג'מי +" תוצג בבית האמנים ע"ש זריצקי, בתל- אביב בין התאריכים ה-12.7.2012 ל-4.8.2012.

ביסוד תערוכתה של שביד עומדים שני נושאים מרכזיים, האחד: חפצים ופסולת בניין שאספה על חוף הים ביפו, בקרבת ביתה, אותם צילמה בסטודיו שלה על רקע קטיפה שחורה והשני: חפצים נטושים שהותירו מאחוריהם ערביי יפו, שנמלטו מבתיהם ב-1948. חפצים אלו אספה שביד מבתיהם של תושבים המתגוררים ביפו וצילמה אותם על רקע בד אדום.

בתערוכה יוצגו 11 צילומים בגדלים של 100x70 ס"מ ו-2 צילומים בגודל 100x140 ס"מ.

אוצר התערוכה: צבי טריגר

מה מסתתר מאחורי המושג "רכוש נטוש"? איזו היסטוריה אישית ופוליטית חבויה בתוך גרוטאות שנזרקו?

ולאן נעלמים כלי הבית שלנו אחרי שאנחנו מפסיקים להשתמש בהם?

האמנית אריאלה שביד אספה במשך שנים חפצים שמצאו את דרכם ל"הר הזבל" של יפו, ובסדרה של צילומי סטודיו מוקפדים ומהודרים

היא חוקרת באמצעות אובייקטים אלה את העבר המסוכסך של יפו.

התערוכה "עג'מי+" משיבה לחפצים הנטושים את הדרת הכבוד שנגזלה מהם ומעלה באוב את רקמת החיים העדינה של המשפחות היהודיות

והערביות שחיו ביפו בעבר.

אריאלה שביד מתגוררת ביפו כ-40 שנה. דרך דיאלוג צילומי אותו היא מנהלת עם חפצים שהושלכו ל"הר הזבל" ביפו ועם פסולת בניין וחפצים שננטשו ע"י ערביי יפו שנמלטו מבתיהם ב-1948 היא תרה בין שכבות הזמן אחר הקשר בין החפץ לאדם, חוקרת אחר זהות המקום וגבולותיו.

מתוך קטלוג התערוכה "עג'מי +", כותבת אריאלה שביד:

"..מספר שנים אחרי שעברנו לגור ברחוב הדולפין התחילו להגיע המשאיות. הן היו גדושות

בפסולת בניין ורוקנו את תכולתן בחלק הרדוד של חוף הים שבו היינו שוחים. לאט, לאט

מילאו את הים. הים התרחק מן הבתים, לשחות אי אפשר היה. פתאום. אולי בעצם לא כל־כך פתאום נהיה הר. קראנו לו הר הזבל. ואז, אחרי שלושים שנים של הצטברות, החלו לנסוע משאיות בכיוון הפוך לאלו שבאו בשנות השמונים. גם הן היו גדושות גרוטאות, אלא שהן נשאו אותן לכיוון הפוך. הסתבר שהעירייה שמעה לתחינות התושבים ואחרי עשורים רבים של מפגשים, סיורים וועדות הוחלט להפוך את המזבלה לפארק ולחוף רחצה. כשנתיים העפילו

המשאיות מצד הפארק, לפארק מצדו השני, לגבעת יפו, למזבלה אחרת כנראה. האדמה הלכה ונחשפה, חפצים שהיו תחובים ומהודקים מתחת לרגלינו נתגלו לאוויר העולם, והחלו לקיים דיאלוג עם מי שהבחינו שמבחין בהם".... "הדחפורים התחילו להפוך את הר הזבל לגן פורח, ואני התפעמתי אבל גם הרגשתי דחף לקחת חלק משאריות העבר העלובות ולהעניק להן הדרת כבוד אחרונה. כך נולדה התערוכה הזו. המסע בעקבות הגרוטאות שבהר הזבל הדגיש לי גם את העובדה שאי אפשר לגור ביפו ולא להתייחס להיותה עיר ערבית"....

"העבודה הפגישה אותי למעשה עם משפחות יהודיות וערביות שגרו ביפו למעלה ממאה

שנים. למדתי לזהות חפצים שננטשו בעקבות מלחמת העצמאות. גיליתי שכשמתבוננים

בחפצים ניתן להסיק שהמשפחות הערביות שגרו כאן עזבו בבת אחת. בחרתי לצלם חפצים

יומיומיים, לאו דווקא את האקזוטיים. ביניהם פיילה ששימשה לכביסה ולרחיצת תינוקות,

פתיליות, אוסף בולים של ילד, וכברת אלומיניום פשוטה. לא התאפקתי מלצלם מכתש

נחושת שננטש על ידי בעליו הערבים. מכתש כזה היה לאביזר קישוטי בהרבה בתים יהודים בישראל ".

"כשהייתי בשלבי סיום של העבודה על התערוכה הבנתי משהו. בתור ילדה שמעתי פעמים רבות את המושג "רכוש נטוש". צירוף המילים הזה היה באוויר. אבל רק היום אני מרגישה לראשונה שאני מבינה את משמעותן ומה עומד מאחוריהן".

מתוך קטלוג התערוכה, כותב צבי טריגר:

"יש בערים פינות כאלה, מכוערות בצורה כל־כך מטופשת, שכמעט תמיד אתה שם לבדך",

כתב סלין ב"מסע אל קצה הלילה"; הר הזבל לשעבר, "מדרון יפו" בשמו החדש, היה כנראה

אחת מהפינות האלה: מכוער ומשרה בדידות. ה"מדרון" הזה שהיום הוא פארק, ויש כאלה

שהוא משרה עליהם בדידות לא פחות מאשר הפינות המכוערות של סלין, התחיל את חייו

כמזבלה של פסולת בניין. הוא זה שנתן לאריאלה שביד את הדברים והיא זו שהוציאה אותם

מהקשרם האשפתי והעמידה אותם לפני מצלמתה, לצילומי דיוקנאות חגיגיים ואפלים".

אריאלה שביד

אריאלה שביד היא אמנית ותיקה בשדה האמנות הישראלי ותושבת יפו מזה שנים רבות. שביד זכתה להכרה, כבר בראשית דרכה, הן כצלמת אופנה והן בזכות צילומי הדיוקנאות שלה, בהם תיעדה אמנים ישראלים מרכזיים (כמו יוסף זריצקי, אריה ארוך, לאה ניקל ואחרים).

במשך השנים הוצגו דיוקנאות אלה פעמים רבות במגוון הקשרים והם ממשיכים להופיע עד היום בקטלוגים שונים לאמנות ובעיתונות. בשנות ה-90, אחרי שהשלימה מסלול הדרכה במכון אדלר, בחרה שביד להעמיק את התפתחותה גם בכיוון הפסיכולוגי-חברתי, כיוון שהייתה לו, בדיעבד, השפעה מכרעת על האמנות שלה. לכן רכשה תואר בעבודה סוציאלית ואף עבדה בתחום. השילוב בין התחומים היצירה האמנותית בצד העצמת המודעות החברתית הניב מספר פרויקטים קהילתיים מרגשים, ביניהם סדנאות צילום משותפות לילדים מבתי ספר דתיים וחילוניים; סדנת צילום משותפת לנשים עולות חדשות וילידות הארץ; ופרויקט צילום למשפחות עם ילדים בסיכון. גולת הכותרת של אותה תקופה, בה התגבשה זהותה האמנותית-אתית של שביד, הייתה תערוכת היחיד שלה במוזיאון ישראל 'היופי הוא הבטחה לאושר' (1996).

עבודתה של אריאלה שביד אינה מקובעת בטכניקה אחת ובאופן ביטוי אחיד. היא נועזת בגישתה ומתנסה באופני ביטוי שונים. בתערוכתה 'מכתב למערכת' עיבדה צילומי עיתונות עם דיוקנאות עצמיים לכדי אמירה פוליטית נוקבת. בתערוכתה 'האדום האדום' (בשיתוף עם האמנית ריבי ברגר) הציגה עבודות תלת מממדיות וסרט וידיאו.

בימים אלו היא עובדת על סדרה של צילומים עירוניים עליהם היא מציירת בצבעי אקריל ובמקביל מכינה ספר של טקסטים וצילומים אינטימיים.

באופן טבעי משקפת תערוכה זו גם את המשך חיפושה של שביד אחר ביטוי אמנותי להכרה הפוליטית-נפשית-חברתית של האמנית.

תערוכות יחיד

2012 יולי 2012 תערוכת יחיד "עג'מי +", בית האמנים ע"ש זריצקי בתל אביב.

2011 ספטמבר. תערוכה בשיתוף האמנית ריבי ברגר, גלריה N&N נלי אמן, תל אב "המתוקהמתוק הזה.

2007 גלריית אום אל פאחם, "מכתב למערכת".

2006 חלון אמנות נוגה היקרה, יפו, "מכתב למערכת".

1996 מוזיאון ישראל, ירושלים, "היופי הוא הבטחה לאושר".

1996 תערוכה מטעם משרד החוץ, איסטנבול, "היופי הוא הבטחה לאושר".

1996 גלריה PASSAGE DE RETS, פריז, "היופי הוא הבטחה לאושר".

מבחר תערוכות קבוצתיות

2009 תערוכה קבוצתית, בשיתוף עם ריבי ברגר, מרכז עמיעד יפו, "ליגה 2009"

2007 המוזיאון הפתוח לצילום, תל-חי, "מבעד לחפץ"

2007 גלריה מנשר, תל אביב, "מעשה מדינה"

2007 בית האמנים , תל-אביב, "גן פתוח"

2005 גלריה הסדנה לאמנות, יבנה, "קבר רחל בראי הדורות"

2004 EXIT ART GALLERY , ניו-יורק

2004 CURRENT VISIONS, ניו- יורק

INSIDE ISRAEL: CONTEMPORARY PHOTOGRAPHY" "

2000 מוזיאון העיר חיפה, "בין ההר לים"

2000-2001 בית האמנים ,תל-אביב בשיתוף עם "אמנות לעם", "חולון- בת ים"

1998 מוזיאון תל אביב לאמנות, במבט ישיר.

לתערוכה הופק קטלוג דיגיטלי צרוב על דיסק, המכיל טקסטים מאת אריאלה שביד ושני ילדיה: עמליה ועידו רוזנבלום והאוצר: צבי טריגר.

התערוכה התאפשרה אודות לסיועם של: קרן יהושע רבינוביץ' לאמנויות, תל אביב, והמחלקה לאמנויות, אגף התרבות והאמנויות, עירית תל אביב-יפו.

התערוכה "עג'מי +" תוצג בבית האמנים ע"ש זריצקי, רח' אלחריזי 9, תל אביב,

טל': 03-5246685, בין התאריכים: 12.7.12- 4.8.12

שעות הביקור:

ימים ב'-ה': 10:00-13:00, 17:00-19:00, יום ו': 10:00-13:00, שבת 11:00-14:00

פרטים נוספים על התערוכה ניתן למצוא באתר קריסטל אמנות ותקשורת:

http://tinyurl.com/7wzumhw