בשנת 2025 נהרגו בכבישי ישראל 459 בני אדם. בתשעת החודשים הראשונים של 2026 נהרגו עוד 339. מאחורי כל מספר יש משפחה, ילדים, חיים שלמים שנקטעו. הדבר האחרון שאנחנו צריכים הוא עוד קמפיין שמטיל את כל האחריות על הנהג הבודד, בשעה שהמדינה נמנעת מלתקן את הסיכונים שידועים לה שנים. ובכל זאת, התרגלנו להתייחס לקטל בדרכים כמעט כמו למזג האוויר: מצער, אבל בלתי נמנע. זו בדיוק התפיסה שהממשלה הבאה חייבת לשנות.
כעורכת דין העוסקת בדיני תעבורה, אני מכירה היטב את הדיון הציבורי על קנסות, נקודות, שלילות והחמרת ענישה. כולם כלים חשובים. אבל אף אחד מהם, לבדו, אינו תוכנית למניעת תאונות. השאלה אינה כמה דו"חות אפשר להפיק בשנה, אלא כמה תאונות קטלניות הצלחנו למנוע. ממשלה שתמדוד הצלחה במספר הקנסות במקום במספר החיים שניצלו, תמשיך לטפל בתוצאה במקום בגורם.
הרפורמה הראשונה צריכה להיות בכבישים עצמם: כביש מסוכן לא הופך לבטוח בזכות שלט אזהרה. הוא הופך לבטוח באמצעות הפרדות פיזיות, תאורה, טיפול בצמתים מסוכנים, מעברי חצייה מוגנים ושבילי רכיבה מופרדים. סביב בתי ספר, גנים ומרכזי ערים צריך לנהל מהירות באופן שמתאים לחיי אדם, ולא רק לקצב התנועה. טעות אנוש תמיד תהיה. תפקידה של מערכת תחבורה אחראית הוא למנוע ממנה להפוך לגזר דין מוות.
הרפורמה השנייה היא באכיפה: צריך לרכז מאמץ בעבריינות שמסכנת חיים באמת — נהיגה בשכרות, שימוש בטלפון, חציית צומת באור אדום, עקיפות מסוכנות ומהירות מופרזת במוקדי סיכון. לא כל הפרת תעבורה נושאת אותו סיכון, ולכן גם הטיפול בה לא צריך להיות זהה. אכיפה חכמה חייבת להתבסס על נתוני תאונות, ולא על הקלות שבה ניתן לרשום דו"ח.
הרפורמה השלישית היא ביחס לאזרח: המעבר להליכי אכיפה מנהליים ודיגיטליים יכול לייעל את המערכת, אבל אסור שמהירות הטיפול תבוא על חשבון הצדק. כל נהג צריך לקבל גישה פשוטה לראיות, להבין מה מיוחס לו וליהנות מאפשרות אמיתית להשיג על החלטה. דווקא כשהמערכת הופכת אוטומטית יותר, האחריות שלה להיות הוגנת ושקופה גדלה.
הרפורמה הרביעית מתחילה עוד לפני שהנהג לוחץ על דוושת הגז: הכשרת נהגים צעירים צריכה לכלול התמודדות עם הסחות דעת, נהיגה בלילה וזיהוי סכנות, ולא להסתיים ברגע שעוברים טסט. במקביל, אי אפשר להמשיך להתעלם ממוקדי סיכון בפריפריה וביישובים שבהם התשתיות מתיישנות, הפיקוח חסר והגישה לתחבורה ציבורית מוגבלת. בטיחות בדרכים אינה הטבה למי שגר באזור מבוסס. זו אחריות המדינה כלפי כל אזרח, בכל יישוב ובכל כביש.
ומעל הכול, דרושה אחריות ממשלתית שניתן למדוד: תוכנית רב-שנתית מתוקצבת, סדר עדיפויות לכבישים מסוכנים, יעד שנתי להפחתת הרוגים ודיווח פומבי על הביצוע. לא עוד מסיבות עיתונאים אחרי אסון, אלא עבודת מניעה לפניו. גם הנתונים צריכים להתפרסם לפי אזורים, סוגי פגיעות וגורמי סיכון, כדי שהציבור יוכל לבדוק אם ההבטחות מתקיימות. לא די להצהיר שבטיחות בדרכים חשובה. צריך להראות כמה כסף הושקע, היכן תוקנו ליקויים, כמה מפגעים נחסכו וכמה חיים ניצלו.
ביום שאחרי הבחירות, למי שייבחר תהיה הזדמנות להוכיח שמשילות אינה נמדדת רק בחקיקה ובסיסמאות, אלא גם ביכולת להגן על החיים הפשוטים ביותר: של ילד שחוצה כביש, של הורה שחוזר מהעבודה, של משפחה שיוצאת לדרך. קולות הבוחרים ייספרו בתוך שעות. כולנו תקווה שנפסיק לספור, אף לא אחד או אחת, שקיפחו חייהם בכבישים.
עו"ד בלהה מצגר היא מייסדת "קבוצת מצגר" ויזמית פלטפורמת LawFair. הדברים הם עמדת הכותבת.
