קצבת הנכות, העומדת על סך של כ-2,400 ₪, אמורה על פי החוק להוות "תחליף הכנסה" עבור אנשים שבשל מוגבלותם אין באפשרותם להשתכר – וזאת לא רק בשל המוגבלות עצמה, אלא מאחר ושוק העבודה אינו מותאם להעסקה של אנשים עם מוגבלויות, עקב בעיות נגישות ודעות קדומות. כך, אנשים עם מוגבלות – אשר בשל מוגבלותם נאלצים לשאת בהוצאות גדולות הרבה יותר מאשר אדם ללא מוגבלות – דווקא הם חיים בעוני ומבצעים מידי יום בחירות בלתי אפשריות בין מזון לתרופות.
שכר המינימום בישראל, אשר כשמו כן הוא – הבטחה לקיום מינימלי, עלה במהלך 20 השנים האחרונות מ-2,400 ₪ ויגיע בינואר הקרוב לכ-5,000 ₪, וזאת מתוך הלימה ליוקר המחיה ולתנאים הבסיסיים הדרושים על מנת לחיות בכבוד. קצבאות הנכות, לעומתו, נשארו כשהיו, ולמעשה אף נשחקו עם השנים. כנסת ישראל, אשר חוקקה את חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, ואישררה את האמנה הבינלאומית בדבר זכויותיהם של אנשים עם מוגבלויות, חרטה על דגלה, לכאורה, את זכותם של אנשים עם מוגבלות לשוויון ולחיים בכבוד.
כנסת זו אמורה להבין, כי להנגשות מבנים ציבוריים, לתעסוקה ולחינוך, אין כל משמעות כאשר לאנשים אשר למענם נוצרו הנגשות אלה אין כל אמצעים להשתמש בהם, והם נאלצים לחיות חיים שאין בהם מאומה פרט להישרדות." אמרו רוטלר ופינקלשטיין
