כלל ידוע בגביית חובות אומר "המוציא מחברו – עליו הראייה", כלומר, מי שתובע כספים נדרש להוכיח את קיומו של החוב בפני גורם שיפוטי לפני נקיטה באמצעים לשם גבייה.
בהליך הגבייה המנהלי שמאפשרת פקודת המיסים (גבייה) היוצרות הן הפוכות – האזרח הוא זה שצריך להוכיח שהחוב כלל לא קיים או שהוא נמוך ממה שנטען. כל זאת בזמן שכבר הוא מתמודד עם הליכי גבייה, עיקולים וצבירת ריבית, ללא בחינה של אף גורם ניטרלי.
לרשויות המקומיות, תאגידי המים והביוב, המוסד לביטוח לאומי, מגן דוד אדום ורשות המיסים ושאר הגופים הנכללים בפקודה יש סמכות קיצונית להיכנס לבתי חייבים בכוח, לעקל רכוש, לעקל מקרקעין ולמכור אותו, לעקל כלי רכב, לעקל חשבונות בנק או קופות גמל, לעקל רכוש המצוי בידי צד שלישי, וסמכויות קיצוניות נוספות.
בחלק ניכר מהמקרים, הליך הגבייה אף נעשה באמצעות חברה פרטית, שמחויבת רק לשורת הרווח ולא לאינטרס הציבורי, בניגוד לרשויות להן ניתנה הסמכות מלכתחילה.
לטענת האגודה לזכויות האזרח, הליך גבייה מנהלי פוגע בזכותו של אדם לפרטיות, לקניין, לכבוד ולהליך הוגן. ההליך מהווה פגיעה קיצונית בחייב, לא מאפשר לו לעמוד בפני גורם שיפוטי, לא מאפשר איחוד חובות בהסדר תשלומים אחד, והחובות צוברות ריביות שמנפחות את החוב. כך הליך זה מדרדר אנשים לעוני ומונע מהם לצאת ממעגל החובות. במקום הליך זה יש לגבות חובות במנגנונים המאוזנים שכבר קיימים כמו מנגנון ההוצאה לפועל או לקדם חקיקה מודרנית לגביית חובות.
ביטול הפקודה הינה אחת ההמלצות המרכזיות בדוח חדש שפרסמה האגודה לזכויות האזרח לאחרונה בנושא מנגנוני גבייה.
