לאחרונה יצא לי לבקר בקניון הגבעה בגבעת שמואל, כאשר לצידי בחורה המסתייעת בהליכון. צעדנו לכיוון הכניסה ה"אחורית" של הקניון (הפונה אל עבר רחוב מוטה גור) שהייתה סמוכה למקום ממנו הגענו. בחירה שהתבררה במהרה כמצערת... מסתבר שהליכה של דקותיים עבורי בחנייה עמוסה כלי רכב, כלל לא דומה לחוויה המפוקפקת שעברה חברתי

כלים

שוו בדימיונכם- נתיב וחצי למכוניות המגיעות במהירות משני הצדדים, שלוליות מים מעופשים על הרצפה, משאיות פורקות סחורה ומפריעות למעבר, עגלות קניות ואנשים עמוסי שקיות, העדר מדרכה ו-בחורה צנומה אחת (עם הליכון לא קטן), שמנסה בכל כוחה להגיע בשלום לשדרת הקניון...(בטוחני שגם אמהות הדוחפות תינוק בעגלה, לא מצאו את הדרך הזו ממש בטיחותית ומרנינה).

באשר לאפשרות להגיע אל עבר הכניסה הראשית (הפונה לרחוב חיים לנדאו), אף היא אינה מענה הולם לפתרון הבעיה, שכן מדובר בקניון ארוך למדי, והקפתו רגלית מבחוץ דרך הרחובות הסובבים ארוכה עוד יותר, לפיכך מי שמתקשה בהליכה ואינו בעל רכב זמין, סביר שעל כל הביקור יעדיף לוותר ולחסוך את הסכנה ועוגמת הנפש.

על פי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח – 1998 ("חוק השוויון"), נגישות משמעה: "אפשרות הגעה למקום, תנועה והתמצאות בו, שימוש והנאה משירות, קבלת מידע הניתן או המופק במסגרת מקום או שירות או בקשר אליהם, שימוש במתקניהם והשתתפות בתכניות ובפעילות המתקיימת בהם, והכל באופן שוויוני, מכובד, עצמאי ובטיחותי".

עקרון חשוב המוגדר בתקנות אלו הוא הקניית חוויה לאדם עם מוגבלות, הדומה ככל האפשר בטיבה ובאיכותה לזו של מבקר שאין לו מוגבלות.

אני מאמינה בצורך ליצור שינוי- הן שינוי תודעתי והן שינוי בשטח. [אפילו בדברים ה"קטנים" כביכול; מכתב/ מייל/ פקס להנהלת הקניון/ לעירייה או אפילו לחבר. רק לא לשתוק ולא לוותר! כך מתחיל מהפך...]. אני מאמינה בכוחו וברצונו של כל אחד מאיתנו לפעול למען השינוי הדרוש, [היום זה אצל השכן, מחר חלילה אצלך...] ומאמינה גם שבכוחות משותפים וברגישות רבה- עוד נצליח!!

ואסיים בדברי השיר: "אם אינכם עומדים בתוקף על זכותם של אחרים, מי הם הנכים?" (מתוך עיתון אגודת העיוורים, כלכוטה, הודו)

הכותבת, בת חן ויילר, היא סטונדטית לעבודה סוציאלית

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS