כמה נחמד היה אם היינו אנחנו מצליחים לסנגר על ילדינו לעתים קרובות יותר? אלא שבניגוד לבית המשפט, במקרה זה הסניגור חייב להאמין באמת בצדקתו של הלקוח שלו בכדי להיות משכנע. ולא קל להתפעל תמיד מהבחירות של הזאטוטים שאנחנו פוגשים מהבוקר עד הערב, שלפעמים התכונות הכי לא סימפטיות שלהם מזכירות לנו באופן מצמרר את החלקים שאנחנו הכי מתעבים בעצמנו. וממילא, כמה משחרר ומשעשע לרדת קצת על הילדים שלנו, לנוח לרגע מהעמדה המגוננת והמפרגנת שאנחנו מאמצים עד קצה גבול היכולת באינטראקציה איתם, ולקטר בחופשיות על התכונות הפחות פוטוגניות שלהם

כלים

"אני מצטערת, הבת שלי פשוט סוציומטית, " אמרה לי אם לילדה בגן של בתי אחרי ניסיון נוסף לקבוע מפגש אחר צהריים בין הבנות לשבוע הבא. "אני לא מבינה למה, אבל היא לא מוכנה לקבוע שום דבר מראש."

"חבל," עניתי. "אבל לא נורא. ננסה שוב בפעם אחרת." אחרי שיחה קצרה עברתי למועמדת הבאה לפגישת משחק עם בתי.

"הבת שלי מאוד ספונטנית," ענתה לי האם השנייה בציניות. "אי אפשר לקבוע איתה מראש, כי היא מחליטה באותו יום, לפי איך שהיא מרגישה, אם מתאים לה להיפגש או לא. אני מאוד מכבדת את ההעדפה שלה להחליט ברגע האחרון, לפי מצב הרוח והלו"ז הצפוף שלה".

אהה, חשבתי. די דומה לילדה הראשונה, אבל נשמע כל כך שונה! בעצם גם הבת שלי בת השש מעדיפה להחליט רק באותו יום אם אכן יש לה את תעצומות הנפש הגדולות הנדרשות ממנה כדי לארח ילדה אחרת: לוותר, להתפשר, להתחשב – כל הדברים הקשים האלה, שהיא מעדיפה שרק החברות שלה יעשו. אבל כמה מרענן לשמוע אמא שמייצגת את בתה באהדה ובאמפתיה, ולא בהתנצלות ובביקורתיות!

בעולם שמחוץ לכתלי הבית, יימצא כנראה תמיד מישהו שיעביר ביקורת על התנהגותם של ילדינו: חברים שלהם, הורי החברים, מחנכים, שכנים, הקופאית בסופרמרקט, המציל בבריכה. זה בדרך כלל מכעיס כשמישהו אחר מעז להטיל דופי בילד שלנו. כמה נחמד היה אם היינו מצליחים לפחות אנחנו לסנגר עליו לעתים קרובות יותר?

אלא שבניגוד לבית המשפט, במקרה זה הסניגור חייב להאמין באמת בצדקתו של הלקוח שלו בכדי להיות משכנע. ולא קל להתפעל תמיד מהבחירות של הזאטוטים שאנחנו פוגשים מהבוקר עד הערב, שלפעמים התכונות הכי לא סימפטיות שלהם מזכירות לנו באופן מצמרר את החלקים שאנחנו הכי מתעבים בעצמנו. וממילא, כמה משחרר ומשעשע לרדת קצת על הילדים שלנו, לנוח לרגע מהעמדה המגוננת והמפרגנת שאנחנו מאמצים עד קצה גבול היכולת באינטראקציה איתם, ולקטר בחופשיות על התכונות הפחות פוטוגניות שלהם.

אחד הערכים הבולטים שמלמד אותנו החינוך המערבי הוא להיות ביקורתיים. אנחנו מעבירים ביקורת על כל דבר בסביבתנו, לנצח ששים לגלות פגמים בכל מה שאנחנו רואים וחווים. זה מין רפלקס שכזה. אנחנו בזים לבוס בעבודה, למורים של הילדים, לנבחרי הציבור שלנו כמובן ואנחנו מוכנים להגיש הרבה הצעות ייעול לחברים שלנו, לבני משפחתנו, ולא חוסכים ביקורת גם מעצמנו. אפילו יוצאי חלצינו לא יוצאים טוב מחדוות הביקורת שלנו, למרות האהבה הגדולה שלנו אליהם (בכל זאת הם הכי מתוקים כשהם ישנים, לא?)

אבל הילדים הרכים האלה, שלומדים עדיין לאיטם מה נדרש מהם, ובאיזו מידה הם מוכנים ומסוגלים להתאים את עצמם לדרישות העולם והסביבה, עושים כמיטב יכולתם. האם יש סיכוי שנוכל להתאמן בלקבל אותם, לפחות לחלק גדול יותר מהזמן, בדיוק כפי שהם? איך בעצם נלמד אותם לא לרדת על עצמם כל הזמן, או אפילו לפרגן לעצמם, לסלוח לעצמם על חולשות ולאפשר לעצמם התנהגות אנוכית לפעמים – אם לא נראה שגם מבחינתנו זה בסדר? קוראים לזה re-framing: להגדיר מחדש. להתבונן מזווית אחרת.

למשל: "הבן שלי לא יודע לצייר. תראה איזה קשקוש הוא עשה בברכה לגננת". או בזווית קהה יותר: "הבן שלי מאוד ייצרי. הוא כועס על הגננת, ולכן השתמש בצבעים עזים כדי להביע את רגשותיו".

או בגיחוך עצבני שבו אנחנו מציינים כי: "הילדה שלי התלבשה לבד הבוקר, רואים לא?" זווית אחרת: "הבת שלי מאוד יצירתית. אני לא אתפלא אם כשתגדל היא תהיה מעצבת אופנה. תראי מה היא עשתה עם שילובי הבדים כאן!"

יש כמובן גם דרכי ביניים. אפשר להיות נבוך מאיך שהילדה לבושה, אבל להסביר שאנחנו מעודדים את היצירתיות שלה. אפשר לחשוב שהציור של הילד סתמי, אבל להתפעל מהצבעים שבחר. הרעיון הוא לייצג אותם באופן חיובי, כפי שהיינו עושים ודאי לו היה מדובר, נניח, בחבר של הילד, שמתארח אצלנו. הורה שהוא סנגור אוהד שמייצג באהבה את ההעדפות של הילד שלו, מעניק לו מתנה יקרה של לגיטימציה, ובעצם מלמד אותו שיש לו זכות אמיתית לבחור ולפתח את עצמו.

הכותבת, יעל שמיר, היא מנחת קבוצות הורים, נערות ונשים, מוסמכת במרכז להורות ומשפחה בסמינר הקיבוצים.

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS