אני לא טיפוס קנאי, אבל עכשיו אני מקנא בגרמנים. אני מקנא בהם על אנגלה מרקל. מרקל עשתה מעשה המנוגד לחלוטין לאינטרס הפוליטי שלה. היא פתחה את שערי גרמניה לפני כמיליון פליטים, רובם מוסלמים, רבים מהם מסוריה הקרועה והשותתת דם. אין ציבור שיכול לקלוט מיליון זרים מבלי שיחוש באי-נוחות מסוימת. אבל למרקל יש אומץ-הלב הפוליטי הדרוש ללקיחת סיכון כזה. עכשיו היא סובלת מהתוצאות
משאל העם שנערך לאחרונה בבריטניה והכריע, ברוב זעום, לטובת יציאה מהאיחוד האירופי הוא דוגמה טובה לחוק ההשלכות הבלתי רצויות. כל אדם שהשקיע בנושא מאמץ מחשבתי מינימלי מבין שה"ברקסיט" (עזיבת האיחוד) יביא עמו השלכות חמורות, אבל הפוליטיקה הבריטית המשיכה בשלה, חסרת כל רסן. היא עשויה להצליח במה שאחרים נכשלו למשך מאות שנים - להביא את בריטניה לקריסה. למזלם הרב של הבריטים יש לא מעט אפשרויות לתרחישים שימנעו את מימוש הבקרסיט
האסון בחניון ברמת החיל היה בעצם אסון צפוי מראש, והכתובת הייתה על הקיר. קודם כל, מכיוון שאין פיקוח אמיתי על אתרי הבנייה. כשיש 17 פקחים בכל הארץ, שאמורים לפקח על 13,000 אתרי בנייה, שאין להם שכר נאות ואין להם תנאי עבודה אמיתיים - אז בעצם המדינה הסירה את ידיה מהפיקוח על אתרי הבנייה בישראל, וזו התוצאה
היום יובא למנוחת עולמים רעי וידידי פואד בנימין בן אליעזר ז"ל. זכיתי להכיר את פואד במשך שנים רבות וללוות אותו ברבים מהצמתים בחייו הן כעורך דין שלו, הן כחבר ושותף לדרך של בטחון, חברה, שלום, וכלכלה
זה היה כאן כל הזמן. כמו פצצה מתקתקת שקטה ומסוכנת. או יותר נכון...הפצצה מזמן התפוצצה, אבל רק עכשיו עצרנו לראות את התוצאות. המזון שאנחנו מכניסים לגופנו משמעותי וחשוב כמשפיע על כל האוכלוסייה. המשבר האחרון הפוקד אותנו שניתן לקרוא לו משבר הסלמונלה והליסטריה, פותח בפנינו עולם שלם שאין אנו מודעים לו
המחזה בנמל-התעופה בן-גוריון השבוע היה מדהים למדי. יותר מאלף אוהדים נלהבים באו לקבל את פניהם של שני ספורטאי הג'ודו שזכו באולימפיאדה במדליות ארד. הייתה זאת קבלת-פנים סוערת מאוד. הקהל התלהב, נדחק, צרח, דחף, נופף באגרופים. הג'ודו אינו הספורט הפופולרי ביותר בישראל. חובבי-הספורט שלנו ממלאים את מגרשי הכדורגל, וגם את מגרשי הכדורסל. אבל דווקא בשני ענפי-ספורט אלה אין ישראל זוכה בתהילה עולמית. על כן הפכו המוני ישראל לפתע לחובבי ז'ודו (ויש הקוראים לו "יהודו"). מי שלא השתגע משמחה נחשב כמעט לבוגד. אבל לא שמענו דבר על אלופי הג'ודו שזכו במדליות הזהב והכסף. האם בכלל היו כאלה? אנחנו יכולים רק לתאר לעצמנו מה היה קורה אילו כללה המשלחת האולימפית הישראלית גם ספורטאים ערבים. ע-ר-בים? במשלחת שלנו?
אילו הייתי קריקטוריסט, הייתי מצייר את ישראל כמו צינור. מהצד האחד זורמים היהודים פנימה, בעידודם הפעיל של האנטישמים והמוסדות הציוניים. מהצד השני של הצינור זורמים ישראלים צעירים ומאוכזבים החוצה, כדי להתנחל בברלין או במקומות אחרים בעולם. נדמה לי שמספר העוזבים שווה בערך למספר הנכנסים. מזה שבועות אחדים אני מרגיש כמו ילד שזרק אבן לאגם. טבעות של מים מתרחבות ומתפשטות מהמקום שבו האבן פגעה במים. כל מה שעשיתי היה לפרסם מאמר ב"הארץ", שבו קראתי למהגרים הישראלים בברלין ובשאר המקומות בעולם לחזור הביתה ולקחת חלק במאבק להצלת ישראל מעצמה
