אני לא טיפוס קנאי, אבל עכשיו אני מקנא בגרמנים. אני מקנא בהם על אנגלה מרקל. מרקל עשתה מעשה המנוגד לחלוטין לאינטרס הפוליטי שלה. היא פתחה את שערי גרמניה לפני כמיליון פליטים, רובם מוסלמים, רבים מהם מסוריה הקרועה והשותתת דם. אין ציבור שיכול לקלוט מיליון זרים מבלי שיחוש באי-נוחות מסוימת. אבל למרקל יש אומץ-הלב הפוליטי הדרוש ללקיחת סיכון כזה. עכשיו היא סובלת מהתוצאות

כלים
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

במדינת-המחוז הגרמנית ששמה פורפומרן–מקלנבורג (גם בגרמנית זה שם איום), שהיא אחת מהמדינות המרכיבות את הרפובליקה הפדרלית הגרמנית, ושהיא גם מחוז-הבית של מרקל עצמה, הנחיתו עליה מכה איומה. בבחירות המחוזיות, המפלגה שלה ירדה למקום השלישי, אחרי המפלגה הסוציאל-דמוקרטית ומפלגת הימין הקיצוני. זוהי תבוסה מוחצת, ויתכן שפירושה שמרקל תאבד את השלטון בבחירות הבאות לפרלמנט.

הקאנצלרית אינה טיפשה. היא ידעה שגם מפלגתה וגם היא עצמה עלולות לשלם מחיר יקר עבור החלטתה להכניס לגרמניה את המוני הפליטים. בכל זאת עשתה מה שעשתה.

נכון, יתכן שהייתה לה גם סיבה מעשית. העם הגרמני הולך ומצטמק. אין דת האומרת לו להוליד יותר ילדים. גרמניה זקוקה לעובדים. היא זקוקה גם למשלמי-מסים נוספים כדי שתוכל לשלם את הקצבאות לקשישים ההולכים ומתרבים.

בכל זאת, שום פוליטיקאי שיגרתי לא היה מסתכן ומכניס המון עצום כזה לארצו. ואכן, אין מדינאי אחר באירופה שעשה כמוה. כדי לנהוג כך זקוק אדם לרמה מוסרית גבוהה מאוד, רמה שהיא נדירה בקרב פוליטיקאים. כמו שאומרים הגרמנים: ALLE ACHTUNG. כל הכבוד. לפני שנים רבות קראתי פסוק מרגש ב"כותל הדמעות" בקלן.

ליד הכניסה לקתדרלה הנהדרת של העיר היה מוצב לוח גדול. האנשים הוזמנו לרשום את מחשבותיהם ותלונותיהם על ניירות, ולהדביקם על ה"כותל". העירייה סיפקה ניירות ומכשירי-כתיבה. באחד הניירות נכתב: "רצינו להביא ידיים עובדות, וגילינו שהבאנו בני-אדם!"

עכשיו זה קורה בגרמניה שוב. וכך גם במדינות אחרות באירופה, שהכניסו לשעריהן פליטים – אם כי במספרים הרבה יותר קטנים.

לגרמניה אין מסורת של נשים שתלטניות בעלות שיעור-קומה, כמו המלכה אליזבט הראשונה באנגליה, הקיסרית מריה תרזה באוסטריה או הצארית קתרינה הגדולה ברוסיה (שהייתה, אגב, גרמניה.)

אנגלה מרקל, בתו של כומר, נראית לי אשה אמיצה, מוסרית ועקשנית. אילו היה לי כובע, הייתי מסיר אותו בפניה. אבל ההערכה שלי לאנגלה מרקל מתנגשת ברגש התיעוב שאני חש כלפי המפלגה שהביסה אותה בבחירות במדינת-הבית שלה.

הרשימה "אלטרנטיבה לגרמניה", שהגיעה למקום השני באותה מדינה, היא בדיוק סוג של מפלגה שאני מתעב בכל ארץ – מפלגה ימנית-קיצונית, פופוליסטית ודמגוגית. נולדתי בגרמניה – היום לפני 93 שנים – בשעה שדמגוג מגוחך ניסה לחולל הפיכה בעיר מינכן. המשטרה והצבא המקומיים דיכאו אותה. והנה, הבוחרים במדינת פומרניה בימינו דומים מאוד לאנשים שהלכו אז אחרי אדולף היטלר.

היטלר הגיע לימים לשלטון, פתח במלחמת-עולם שעלתה בחייהם של הרבה מיליוני בני-אדם והרסה את גרמניה עד היסוד (שלא לדבר על השואה). הייתי בטוח ששום דבר דומה לא יוכל לקרות בגרמניה שוב. בכל ארץ אחרת כן, אפילו בישראל – אבל לא בגרמניה. הגרמנים למדו את הלקח שלהם. לא עוד.

אני משתומם: איך יכולה מפלגה ימנית-קיצונית, גזענית, שונאת-זרים, לנצח בבחירות, גם אם במחוז נידח ועלוב? גם אם נניח שהיטלר והמפלגה הנאצית היו יחידים במינם, התופעה הזאת מדאיגה מאוד.

אין אדם זקוק לתסביך יהודי עמוק כדי לראות נורה אדומה נדלקת. אני מודה שאני די נדהם, וגם קצת מודאג.

אבל בינתיים נשארת אנגלה מרקל בשלטון, ונראה שמנוי וגמור איתה להמשיך בדרכה. כמו שאמרתי, אני מקנא בעם שלה.

אינני מאמין שמישהו בעולם כולו מקנא בישראל על בנימין נתניהו.

אכן, אילו יכולתי לדמיין לעצמי פוליטיקאי שהוא ההפך הגמור מאנגלה מרקל, הרי זה בנימין נתניהו. מרקל היא גיבורה מוסרית. נתניהו הוא פחדן מוסרי.

זה נראה שוב בפארסה הפוליטית, המזעזעת את ישראל בימים האחרונים. הייתי קורא לה "השערוריה הגדולה של הרכבת בשבת". ישראל היא רשמית "מדינה יהודית ודמוקרטית". טוב, לא כל-כך יהודית ולא ממש דמוקרטית. אבל נניח לזה.

מכיוון שזו מדינה יהודית, זוהי גם המדינה היחידה בעולם שאין בה תחבורה ציבורית בשבתות. היא שובתת משקיעת השמש ביום ששי עד הופעת שלושה כוכבים במוצאי-שבת. (מזה הרבה שנים לא ראיתי כוכב מעל תל-אביב.)

מדוע? בתנ"ך יש הבדל גדול בין שתי הנוסחאות השונות של עשרת הדברות. בגירסה הראשונה (שמות, כ') הסיבה היא דתית: "כי ששת ימים עשה ה' את השמיים ואת הארץ...וינח ביום השביעי."

בגירסה השנייה (דברים ה') הסיבה היא מוסרית: "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך, וזכרת כי עבד היית בארץ מצריים."

גם רוב החילונים אוהבים את השבת, היום שבו הארץ שקטה, ורובנו יכולים לנוח או להשתעשע. אבל איך יכול אדם, שאין לו מכונית פרטית, להגיע לחוף הים, או לים-כינרת בצפון, לים-המלח במזרח, או לים סוף בדרום הרחוק?

הוא לא יכול. הוא נשאר בבית ומקלל את הרבנים.

הרבנים נמצאים בקואליציה הממשלתית. בלעדיהם לימין אין די קולות. גם לשמאל אין. על כן הם חייבים לשלם להם. משמע: אין תחבורה ציבורית בשבת. הדבר המבוסס על משהו הקרוי – לא בעברית, כי אם בלטינית – "סטטוס קוו", כלומר "המצב אשר", שמשמעו "המצב אשר היה קיים לפני (המלחמה)" ובמקרה שלנו "לפני הקמת המדינה".

החוק אומר ששום עבודה לא תיעשה על-ידי יהודים ביום השבת. אבל החוק מתיר לשר-העבודה לשחרר מחובת-המנוחה את העובדים בעבודות הדרושות באופן חיוני לתפקודה של חברה מודרנית – מים, חשמל וכדומה. המפלגות החרדיות מסכימות לכך, תמורה מחיר סביר (כסף לבתי-הספר שלהם, שבהם לא נלמד דבר מלבד לימודי-קודש.)

הסטטוס קוו הזה נזיל מאוד. האם הוא כולל את תיקון פסי-הרכבת? תלוי. תלוי במצבי-הרוח של הרבנים. וגם בסכומי הכסף העוברים מיד ליד.

פתאום נמשכה תשומת-הלב לעובדה שרכבת ישראל מבצעת באופן רציף תיקונים חיוניים בשבתות. הרבנים איימו להפיל את הממשלה, ונתניהו נכנע. עשר דקות לפני כניסת השבת בשבוע האחרון, הוא הורה לעובדי הרכבת להפסיק מייד כל פעולה.

זה גרם לתוהו ובוהו. התחבורה הופסקה גם ביום ראשון, כדי לאפשר את ביצוע התיקונים הדרושים ביום-חול. אנרכיה גמורה.

יש להעיר שבישראל אין לרכבת תפקיד מרכזי. התחבורה הציבורית נשענת בעיקר על אוטובוסים. הרכבת הראשונה נבנתה על-ידי התורכים, כדי להקל על החג' למכה. הבריטים הרחיבו את הרשת, בעיקר במלחמת-העולם השנייה, כאשר היה עליהם להעביר כוחות-צבא גדולים מהארץ למצריים.

"רכבת העמק" מחיפה לדמשק זכתה בבדיחות רבות. אומרת אישה לקונדוקטור: "הולכת אחרינו פרה!" הקונדוקטור: "אל תפחדי, היא לא תשיג אותנו!"

עכשיו יש בישראל שר-תחבורה שאפתן, המבקש לחדש את רשת הרכבות. ישראל כ"ץ לא מסתיר את שאיפתו לרשת את נתניהו בבוא היום. נתניהו אינו אוהב אנשים המבקשים לרשת את מקומו – לא עכשיו, לא בעתיד הרחוק, לא בכלל. לכן השתמש בהזדמנות זו כדי לטרפד את שר-התחבורה.

המשבר הגיע לבית-המשפט העליון, שהחליט שלא הייתה לראש-הממשלה שום סמכות לעצור את הפעילות ברכבת בשבת. רק שר-העבודה מוסמך להנפיק רשיונות לעבודה בשבת וגם לבטל אותם. על כן יכול היה נתניהו לנשום עמוק ולהירגע. ששרי התחבורה והעבודה (ששניהם נושאים את השם כ"ץ) יריבו ביניהם. כמה שיותר.

בשבוע שעבר עקבה כל המדינה אחרי הדרמה – האם יתחדשו עבודות-התיקון בשבת או לא? האם יוכלו החיילים המסכנים לחזור בזמן לבסיסיהם אחרי סוף-השבוע?

(מעניין, כשאני הייתי חייל, מעולם לא בער לי כל-כך לחזור לבסיס שלי.)

בכל ההמולה הזאת התגלה נתניהו שוב כפוליטיקאי מזגזג ללא עמוד-שדרה, הנכנע בקלות ללחצים בעניינים קטנים, ושאינו מטפל כלל בעניינים הגדולים והחשובים.

כה חבל שהוא לא אנגלה מרקל.

הכותב הוא אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS