אבו-מאזן לא השתתף בפגישה הראשונה שלי עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה, במהלך מלחמת-לבנון הראשונה. זאת הייתה, כזכור, הפגישה הראשונה של ערפאת עם ישראלי.

כלים
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום
אורי אבנרי, עיתונאי ופעיל שלום

כעבור חודשים אחדים, בינואר 1983, נקבעה לנו פגישה עם ערפאת בתוניס. היינו שלושה – האלוף (מיל) מתי פלד, מנכ"ל האוצר (בדימוס) יעקוב ארנון ואני, שליחי "המועצה הישראלית למען שלום ישראלי-פלסטיני".

בנמל-התעופה של תוניס הודיע לנו נציג אש"ף שאנחנו מתבקשים להיפגש תחילה עם אבו-מאזן (מחמוד עבאס), הממונה על היחסים עם ישראלים. עד אז ידעתי על קיומו רק מהמידע שנמסר לי על-ידי בני-שיחי הקודמים עם אש"ף, סעיד חמאמי (שנרצח) ועיצאם סרטאווי (שנרצח).

הרושם הראשון שלי היה שאבו-מאזן שונה מאוד מערפאת. למעשה הם היו הפכים גמורים. ערפאת היה אדם חם, מוחצן, מחבק. לעומתו, אבו-מאזן הוא אדם קריר, מכונס בעצמו, ענייני.

ערפאת היה הטיפוס המושלם של מנהיג תנועת-שיחרור, וגם הקפיד להיראות כך. הוא לבש תמיד מדים. אבו-מאזן נראה כמנהל בית-ספר, לבוש חליפה.

כאשר הקים ערפאת בסוף שנות ה-50 את פת"ח (ראשי-התיבות במהופך של "התנועה לשחרור פלסטין") בכוויית, היה מחמוד עבאס אחד המצטרפים הראשונים. הוא שייך לחוג "המייסדים".

זה לא היה קל. כמעט כל הממשלות הערביות התנגדו אז לייצור החדש, שדיבר בשם העם הפלסטיני. באותה עת התיימרה כמעט כל ממשלה ערבית לדבר בשם הפלסטינים, וניצלה את העניין הפלסטיני לצרכיה. ערפאת וחבריו הפקיעו את הזכות הזאת מידיהם, ולכן נרדפו ודוכאו בעולם הערבי.

אחרי אותה פגישה ראשונה נפגשתי עם אבו-מאזן בכל ביקוריי בתוניס. דנתי עם אבו-מאזן בפעולות ישראליות-פלסטיניות אפשריות לקידום השלום בין שני העמים. גיבשנו תוכניות למבצעי-הסברה. כשסיימנו אמר אבו-מאזן: "עכשיו נביא את זה לראיס."

עברנו ללשכתו של ערפאת והבאנו לפניו את התוכנית שגיבשנו. ערפאת הקשיב וקיבל את החלטותיו במהירות הבזק – בקושי גמרתי לדבר והוא השיב "כן" או "לא". תמיד התפעלתי ממהירות המחשבה ומכושר ההחלטה שלו. (אחד ממתנגדיו הפלסטיניים אמר לי פעם: "הוא המנהיג מפני שהוא היחיד המסוגל להחליט.")

בנוכחותו של ערפאת היה מעמדו של אבו-מאזן ברור: ערפאת היה המנהיג והמחליט, אבו-מאזן היה היועץ והעוזר, כמו שאר ה"אבואים" המייסדים: אבו-גיהאד (שנרצח), אבו-איאד (שנרצח) ואבו-עלא (יבל"א).

באחד הביקורים שלי בתוניס התבקשתי לעשות לאבו-מאזן טובה אישית: להביא לו ספר על משפט קסטנר. התברר שאבו-מאזן למד באוניברסיטה במוסקווה והכין עבודת דוקטוראט על היחסים בין הנאצים והציונים. הנושא הזה היה אז אחד התחביבים של המשטר הסובייטי.

למשא-ומתן החשאי באוסלו לא שלח ערפאת את אבו-מאזן, שכבר אז היה ידוע מדי, אלא דווקא את אבו-עלא, הממונה על הכספים, משום שלא עורר שום תשומת-לב. המהלך כולו היה פרי יוזמתו של ערפאת, ואני מניח שלאבו-מאזן היה חלק בגיבושו. בארץ התקוטטו לאחר-מכן אם התהילה מגיעה לרבין, לשמעון פרס או ליוסי ביילין. האמת היא שהצד הפלסטיני הוא שיזם, והצד הישראלי הוא שהגיב. (זה מסביר גם את הגורל העגום של ההסכם לאחר-מכן.)

כפי שכבר ציינתי במאמר קודם, ועדת פרס-נובל החליטה תחילה להעניק את פרס-השלום לערפאת ולרבין. ידידיו הרבים של פרס בעולם הרעישו שמיים וארץ, ולכן הוענק הפרס גם לפרס. מן הדין היה להעניק את הפרס גם לאבו-מאזן, שחתם על ההסכם יחד עם פרס. אבל תקנון הפרס לא איפשר חתן רביעי, וכך נשאר אבו-מאזן בחוץ, דבר שהיה בבחינת אי-צדק משווע. הוא שתק.

כאשר חזר ערפאת לארץ, התרכזה כל החגיגה סביבו. כאשר פגשתי אותו ביום בואו במלון "פלסטין" בעזה, ועברתי בקושי דרך ההמון הצפוף שהציף את המקום, לא ראיתי את אבו-מאזן. הוא לא היה.

גם לאחר מכן נשאר אבו-מאזן בצל. נראה שחדל להיות אחראי למגעים עם מחנה-השלום בישראל. את ערפאת פגשתי פעמים רבות במוקטעה, ופעמיים אף הלכתי לגור שם כ"חומת-מגן", כאשר נשקפה סכנה לחייו מצד אריאל שרון. עם אבו-מאזן נפגשתי רק פעמיים-שלוש. (אני נזכר בתמונה אחת: ערפאת הוביל את רחל ואותי לדלת הבניין, כשהוא מחזיק בידינו, ובדרך נתקלנו באבו-מאזן. לחצנו ידיים, אמרנו דברי-נימוס, וזהו.)

לאשתי רחל ולאבו-מאזן היה נושא משותף: אבו-מאזן הוא יליד צפת, ורחל בילתה שם בתקופות שונות בילדותה. אביה היה רופא-ילדים, וניסינו לברר אם טיפל בילד מחמוד עבאס במרפאתו על הר-כנען.

כאשר מת ערפאת (לדעתי גם הוא נרצח) היה אבו-מאזן המועמד הטבעי לרשת אותו. כחבר קבוצת-המייסדים הוא היה מקובל על כולם. כמעט כל שאר המייסדים כבר נעלמו. אבו-עלא, שהופיע איתנו לא-פעם בהפגנות נגד הכיבוש, לא היה אישיות די החלטית. פארוק קדומי היה חסיד משטר-הבעת' בסוריה ובכלל התנגד להסכם אוסלו. הוא לא הגיע לארץ.

פגשתי את אבו-מאזן במעמד ההספד לערפאת במוקטעה. הוא ישב בשולחן הנשיאות ליד ראש המודיעין המצרי. אחרי שלחצתי את ידי שניהם, ראיתי בזווית עיני שאבו-מאזן מנסה להסביר למיצרי מי אני.

מאז מכהן אבו-מאזן כנשיא "הרשות הלאומית הפלסטינית" (כפי שהמוסד קורא לעצמו באופן רשמי, למורת-רוח ממשלת ישראל). זהו אחד התפקידים הקשים ביותר בעולם.

ממשלה לאומית תחת כיבוש נאלצת לרקוד על חבל דק מאוד. היא עלולה ליפול בכל רגע לצד האחד (משת"פיות עם האויב) או לצד האחר (חיסול על-ידי שלטונות הכיבוש).

בגיל 17, כשהייתי חבר אצ"ל, ערכה פלוגתי "משפט" לאנרי פטן, המרשל הצרפתי הקשיש שהועמד בראש השלטון ה"אוטונומי" בדרום צרפת אחרי ניצחון הצבא הנאצי.

הוטל עלי "להגן" על פטן. אמרתי שהוא פטריוט צרפתי. שהוא מנסה להציל את מה שניתן להציל. שהוא דואג לכך שבתום המלחמה צרפת תהיה עדיין קיימת.

אבל בתום המלחמה נידון פטן למוות, וחייו ניצלו רק תודות לנדיבותו (ולחוכמתו) של אויבו בנפש, שארל דה-גול, מנהיג "צרפת החופשית".

אי-אפשר לשמור על עצמאות תחת כיבוש. מי שמנסה לעשות זאת עשוי למצוא את עצמו על מדרון חלקלק, מנסה לרצות את הכובש ובאותה עת לשמור על בני עמו. אך במהלך השנים נאלץ משטר-וישי לסגת צעד אחר צעד. היא שיתפה פעולה נגד גיבורי המחתרת ואף עם מבצעי השואה. איפה זה נגמר?

יתר על כן, במקום שיש שלטון, ולו שלטון תחת כיבוש זר, נוצרים אינטרסים. בעלי האינטרסים חותרים להמשך המצב הקיים. הם מרוויחים מהכיבוש, והופכים לתומכי הכיבוש. זה קרה בווישי: פייר לאוואל, פוליטיקאי צרפתי אופורטוניסט וחסר-מצפון, עלה לגדולה, והרבה צרפתים כמוהו התקבצו סביבו. הוא הוצא להורג.

כיום נמצא אבו-מאזן במצב דומה. מצב בלתי-אפשרי. הוא משחק פוקר עם שלטון-הכיבוש – משחק שבו יש בידי הכובש כל ארבעת האסים, ואילו בידו יש רק קלף קטן אחד.

הוא רואה את תפקידו בשמירה על שלום האוכלוסיה הפלסטינית הכבושה עד יעבור זעם – עד שישראל תיאלץ לוותר על הכיבוש ועל צרותיו – ההתנחלות, הגזל, העושק והדיכוי.

תיאלץ - איך?

אבו-מאזן מתנגד למאבק המזוין ("טרור") ולדעתי, בצדק. לכיבוש יש צבא אדיר, אין הרבה מעצורים מוסריים (ע"ע אלאור אזריה). מעשי השהידים מספקים את הגאווה הלאומית של הפלסטינים, אך מגבירים את הדיכוי. אין הם מובילים לשום מקום.

אבו-מאזן שם את יהבו על פעולה בינלאומית. כרגע הוא מקדיש את כל כוחו למאבק באו"ם למען השגת החלטה פרו-פלסטינית, החלטה שתגנה את הכיבוש וההתנחלויות, ותכיר במדינת-פלסטין כחברה מלאה באו"ם. נתניהו חושש שהנשיא אובמה ינצל את החודשיים שבהם עוד יישאר בשלטון אחרי תום הבחירות, ולא יטיל וטו על ההחלטה.

אז מה? האם זה יגביר במשהו את מאבק העולם נגד הכיבוש הישראלי? האם זה יוריד דולר מהסיוע האמריקאי לישראל? ממשלות-ישראל הפרו בעבר עשרות החלטות של האו"ם, ומעמדה הבינלאומי רק התחזק.

הפלסטינים אינם עם טיפש, והם יודעים את כל העובדות האלה. הם ישמחו על כל ניצחון באו"ם, אך גם מבינים שאין בניצחון כזה הרבה תועלת ממשית.

אינני נותן עצות לפלסטינים. תמיד חשבתי שאין זה נאה לבן העם הכובש לתת עצות לבני העם הכבוש.

אבל מותר לי להרהר בקול רם. וההירהורים שלי מובילים אותי למסקנה שהדרך היעילה היחידה הפתוחה בפני העם הכבוש הוא מרי אזרחי - התנגדות עממית טוטאלית אך בלתי-אלימה לכיבוש. אי-ציות מוחלט לשלטון הזר.

זוהי השיטה שגובשה במאבק ההודי נגד הכיבוש הבריטי. מנהיגה, מהטמה גנדי, היה איש-מוסר יוצא-דופן, אך הוא גם היה מנהיג חכם מאוד. בהודו עמדו כמה רבבות חיילי-כיבוש ופקידים קולוניאליים מול יותר ממיליון מקומיים. ההתנגדות הבלתי-אלימה הספיקה לשים קץ לכיבוש.

יחסי-הכוחות בארצנו שונים לגמרי. אבל העיקרון הוא אותו העיקרון: שום שלטון אינו יכול להתקיים לאורך זמן כאשר האוכלוסיה כולה מסרבת לשתף איתו פעולה.

במאבק כזה, אי-האלימות היא תמיד בצד הכבוש, ואילו הכיבוש הוא תמיד אלים. במערכה של התנגדות בלתי-אלימה ייהרגו הרבה פלסטינים, והסבל הכללי יוחמר בהרבה. אבל מאבק כזה ינצח. הוא ניצח בכל מקום שבו הופעל.

העולם, המצקצק כיום בלשונו, המביע אהדה מוסרית עמוקה לעם הפלסטיני אך משתף בסתר פעולה עם משטר-הכיבוש, יצטרך במצב כזה להתערב.

ובעיקר: הציבור הישראלי, המסתכל בנעשה במרחק של עשרות קילומטרים מביתו כאילו זה קורה על הירח, יתעורר. הטובים בעם יצטרפו למאבק הפוליטי. מחנה-השלום החלשלוש יתמלא עוז ועזוז.

שלטון-הכיבוש מודע היטב לסכנה זו. הוא מנסה להחליש את אבו-מאזן בכל האמצעים. הוא מאשים את האיש הזה ב"הסתה" – כלומר, בהתנגדות לכיבוש – כאילו היה אויב מר. כל זה בשעה שהכוחות החמושים של אבו-מאזן משתפים פעולה בגלוי וביעילות עם צבא הכיבוש.

בעקיפין מטפח הכיבוש גם את שלטון החמאס ברצועת עזה, השונא את אבו-מאזן.

ליחסים בין חמאס וממשלת-ישראל יש היסטוריה ארוכה. בשנים הראשונות של הכיבוש, כאשר כל התארגנות מפלגתית בשטחים הכבושים הייתה אסור בהחלט, הארגון המוסלמי דווקא נסבל. ראשית, קשה היה לסגור את המסגדים. ושנית, גאוני הכיבוש חשבו שאיבת המוסלמים הדתיים כלפי אש"ף החילוני תחליש את ערפאת.

אשליה זו התנדפה בראשית האינתיפאדה הראשונה, כאשר הוקם חמאס והפך דווקא לגוף קיצוני. אבל גם אז ראו שלטונות הכיבוש בחמאס גורם חיובי, מכיוון שהוא מפלג את המאבק הפלסטיני.

יש לזכור שרצועת-עזה ה"עצמאית" היא יצירה של ישראל. בהסכם-אוסלו התחייבה ישראל לקיים ארבעה "מעברים בטוחים" בין הרצועה לבין הגדה. בהשפעת צה"ל הפר יצחק רבין את ההתחייבות הזאת כבר מהרגע הראשון. כתוצאה מכך נוצר ניתוק מוחלט בין הגדה לבין הרצועה – והמציאות הנוכחית היא תוצאה ישירה מכך.

העולם תמה על כך שישראל משמיצה את אבו-מאזן ושותקת לגבי חמאס. אבל זה הגיוני לגמרי: אבו-מאזן ה"מתון" עשוי לרכוש את לב האו"ם ולהשיג החלטה פרו-פלסטינית. מחמאס ה"קיצוני" לא צפויה סכנה כזאת.

התנגדות עממית לא תקרה בעתיד הקרוב. הציבור הפלסטיני אינו בשל לכך, ואבו-מאזן אינו המנהיג המתאים למאבק כזה. הוא לא גנדי שני. גם לא מנדלה פלסטיני.

אבו-מאזן הוא מנהיג של עם המשתדל לשרוד בתנאים קשים-מנשוא - עד שישתנה המצב.

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS