בית המשפט המחוזי דחה את עתירת תושבי היישוב הכפרי בצרה מהשרון נגד רשות מקרקעי ישראל, אשר תבע מהמינהל לחתום עימו על חוזה חכירה בנוסח אשר יאפשר ביצוע שימושים למטרת תעשייה ומלאכה. בהמלצת בית המשפט העליון משכו תושבי בצרה את ערעורם על החלטת המחוזי ובכך למעשה תם הסיפור.

כלים

ראשיתו של הסיפור בשנת 2005 כאשר 75 בעלי נחלות תושבי בצרה הגישו תביעה לבית המשפט נגד רשות מקרקעי ישראל בדרישה כי ייחתם עמם חוזה חכירה ישיר בתנאים אשר פורטו על ידם וביניהם, הזכות ליהנות מפירות לאחר שינוי יעוד, פטור מדמי הסכמה, פטור מתשלום בגין תוספת בניה והרשאה לבצע שימושים לתעשייה ומלאכה.

המינהל לא כפר בזכאות בחברים לקבלת חוזה חכירה אך טען כי אין בסיס לדרישה לקבלת חוזה בתנאים אותם דרשו העותרים, שכמוהם כבעלות.

כאמור בית המשפט המחוזי דחה את תביעת חברי המושב וקבע כי התובעים אינם זכאים לקבלת חוזה חכירה בתנאים שנדרשו על ידם ובכלל זה אינם זכאים לבצע שימושים שאינם חקלאיים בנחלתם, דרישה אשר התברר כי הייתה המניע להגשת התביעה.

בית המשפט המחוזי אף דחה את הטענה כי אגודת המושב חתמה על הסכמי המשבצת במשך עשרות שנים מתוך כפייה ומתן אמון במינהל מבלי שקיבלה ייעוץ משפטי וקבע כי הסכמי המשבצת מחייבים את אגודת המושב ואת החברים.

כמחצית מהתובעים עתרו לביהמ"ש העליון כנגד פסק הדין. הערעור נשמע לפני מספר ימים ובהמלצת בית המשפט העליון משכו אלה את הערעור.

בכך הסתיים הליך משפטי ממושך אשר באמצעותו ביקשו חברי מושב בצרה לקבל הכשר לשימושים לא חקלאיים המבוצעים ע"י חלקם.

ברשות מקרקעי ישראל אומרים שהחוזים שנחתמו עם אגודות חקלאיות של מושבים וקיבוצים קובעים חד משמעית שקרקע חקלאית אשר ניתנה להם למטרת עיבוד חקלאי, תושב לרשות , במידה וישונה יעודה למטרה אחרת. החקלאים קיבלו את הקרקעות למשמרת ולעיבוד חקלאי ובעת שינוי יעודה למטרות אחרות, שאינן נגזרות מהחוזה עם האגודה, על הקרקע לחזור למדינה לצורך שיווקה מחדש.

BLOG COMMENTS POWERED BY DISQUS