שירלי גולדשטיין, כמו גם הדמויות בציוריה, עומדת עם רגל אחת נטועה בציור האימפרסיוניסטי, אהבת נעוריה, והרגל האחרת בציור הכתוב, או המקושקש, מורשת המדרשה.
האימפרסיוניזם הוא מה שכולנו אהבנו באופן טבעי (גם אם לא ממקור ראשון אלא תוך דפדוף בספרים) – הוא זיכרון ילדות וריח של מקומות אחרים (אליו נלווה לא אחת ריחו של הספר עצמו), פריז ויפן מבעד לפריז. באימפרסיוניזם אוהבים גם את סוג הציור וגם את מה שמצויר שנדמה כחיים האמיתיים, חיים במלוא מובן המילה.
במדרשה למדה להטיל ספק באופן הציור הזה והעולם שמסביב אף הוא לא התמסר לציור כמונמרטר או פרובאנס של המאה ה-19. שלא כאימפרסיוניזם המאותגר ממראות העיר, שירלי גולדשטיין חומדת את החיוניות של הציור האימפרסיוניסטי. ספרי רפרודוקציות פזורים בכל מקום בסטודיו שתריסיו מוגפים, וכך ברוב הציורים הדמות, שהפכה מרכזית לאחרונה, ניצבת לצד ספר, מושווית לספר, ובעצם היא דמות שיצאה מספר, אם כמודל המצויר השאול מרפרודוקציה של ואן גוך או גוגן או מודיליאני, ואם ככזאת העשויה מסימנים שחורים על רקע לבן כדף כתוב. הציירת, לכן, מוצאת עצמה בונה דימוי (דמות) ופורמת אותו כמו במעשה סריגה, רושמת ומוחקת כבכתיבה, תהליך שיש בו בחינה עצמית וריפוי.
בסדרה החדשה המוצגת בבית האמנים היא ממירה את "צבעי הדגל" שלה, החמים, ששימשו אותה שנים ארוכות (ירוק זית וירוק חאקי צהוב ואוקר) בכחול, לבן, שחור ואמרלד, קרים וחגיגיים. בזאת היא אולי מתרחקת עוד מן המראות הישראליים שבחוץ וסופנת עצמה בעולמם של המצויר והכתוב.
עם זאת העיר תל אביב אינה נעדרת מן הציורים, היא מופיעה בדימויי המגדלים הסכמטיים הניצבים על קו האופק ומרומזת בכיתוב החוזר ונשנה לרוחב הציורים של כתובת מגוריה של הציירת בילדותה "רחוב מודיליאני 16 ת"א" המאפשר לה להביע מחווה כפולה: גם לצייר האגדי מראשית המאה ה-20 וגם לרפי לביא שנהג לשים בציוריו מדבקות עם שמו וכתובתו.
התערוכה תוצג בבית האמנים, רח' אלחריזי 9, תל-אביב פברואר 2011
