יש ברי מזל שגורלם באמת שפר עליהם. קחו למשל את ניצב אורי בר לב. לכל הדעות, בחור ממש אוצר: יפה, מוכשר, מצליח. וכמו שאומרים אצלנו, "מלח הארץ". הנה לא הספיק לשוב מחופשה ממושכת (בסדר בסדר, "השתלמות"), וכבר הוא מודיע בקול תרועה שהוא יוצא לעוד שישה חודשי חופשה, וזאת לא לפני שהוא טורק את הדלת ומצהיר שהוא "משעה את עצמו ומסיר מועמדותו לתפקיד מפכ"ל". במחשבה ראשונה אמרתי לעצמי: "חבל!! למה הוא עושה לנו את זה?", אלא שבמחשבה שנייה הבנתי שאורי, "ילד שלי מוצלח", הוא לא רק מוצלח, הוא גם לא פרייר. הוא לא ייתן למישהו את התענוג להשעות אותו ולהסיר את מועמדותו לתפקיד הרם. הוא יעשה את זה לבד ויצא "חופשה". המילה "חופשה" היא מילה נחמדה מאשר "השעיה"
תהרגו אותי אם מבין את האמריקנים האלה? אני באמת לא יודע מה הם רוצים. מצד אחד, הם מצהירים חזור והצהר שחלומם הגדול הוא שלום עם אויביהם המושבעים, קנדה בצפון, מקסיקו ו"רצועת הונדורס" בדרום. מצד שני הם פועלים כאילו הם לא באמת רוצים שזה יקרה. עובדה: הם ממשיכים להתנחל באוטווה, בטורונטו ומונטריאול, הם מקימים מאחזים על הגבעות המשקיפות על מקסיקו סיטי, הם מטילים מצור על חופי "רצועת הונדורס" השורצת בנדיטים, ו"נוער הגבעות" שלהם ממשיך להתגרות ולהקים מאחזים בלתי חוקיים על כל גבעת טרשים בתולה. אם לא די בכך, אז גם הכמרים שלהם, עטורי הזקן, יורים מפיהם אש וגפרית ברחבי יוטה ומכנים את ראשי הממשל בישראל "פשיסטים", לא פחות ולא יותר. בעשותם כן הם חושבים שהם ממלאים "צו אלוהי", אבל האמת היא שאם חלילה יבוא אסון על אמריקה, הם יהיה אלה שייזכרו כמבשריה
לו אני במקום אהוד ברק, הייתי קם והולך. זאת אם כן עצתי לברק: קום ולך. לא משום שאתה לא בסדר. קום ולך משום שאתה לכוד בתוך חבורת פוליטיקאים מאוסה שה"אגו" שלה מעביר אותה על דעתה. בסתר לבם, כולם יודעים שאתה שר ביטחון מהמעולים ביותר שהיו למדינת ישראל. כולם יודעים שקורצת מחומר של מדינאים ומנהיגים. הם כמובן לא יודו בכך בפה מלא, אך בתוך תוכם הם יודעים שאת "מבצע עופרת יצוקה" (שלדעת כולם היה מוצלח) יש לרשום על שמך ולא על שמו של איש אחר
אני מודע לכך שאני צועד היישר אל תוך שדה קוצים, שלא לאמר שדה מוקשים של ממש. כי הפעם אני הולך לדבר על תקשורת ופוליטיקה, נכון יותר, על אתיקה בתקשורת ופוליטיקה. כי בפוליטיקה עצמה, אני מודה שאינני מבין דבר וחצי דבר (תמיד התרחקתי ממנה כמו מאש). גם במערכות צבא אינני מבין, ופליאה היא בעיניי כיצד בכלל קרה שבשלהי שירותי הצבאי, זכיתי לעלות לדרגת רב"ט. הייתי אז בטוח ש"שרביט הרמטכ"ל" כבר מונח בתרמילי, ועם מאמץ קטן אני עוד עשוי להיות "הרמטכ"ל המרוקאי" הראשון, אף כי בן גוריון עצמו העדיף משום מה דווקא "רמטכ"ל תימני" ולא מרוקאי. אבל צחוק בצד, אני באמת לא מבין לא בזה ולא בזה. יש שיאמרו שזאת מעלה ויש שיאמרו שזו מגרעת. אני לכשעצמי סבור שזו אינה בהכרח מגרעת
לקראת "יום הזיכרון לרצח יצחק רבין", חרזתי שיר קטן. לא יצירת מופת, אך משהו שבעת החריזה נראה לי מתאים לאירוע. הוא רגשני, רווי געגועים ומלא תוגה ועצב. יש שיאמרו אפילו, מעט פתטי, כי הוא באמת נחרז מהלב. לרגע אמרתי לשתף את קהל קוראיי הזעיר בשיר הקטן, אלא שבמחשבה השנייה דחיתי את הרעיון, שכן נזכרתי שיצחק רבין בעצמו לא היה ידוע ברגשנותו אלא דווקא במוחו האנליטי, ואם אעשה כן אסתכן במבטו הזעף לנוכח רגשנותי
אז מה היה לנו השבוע? נבחרת ישראל בכדורגל שוב הפסידה, מושב החורף של הכנסת נפתח בסערה, אחמדינג'אד משתלח כהרגלו והפעם ניתן לשמוע את צרחותיו משביליה השלווים של חניתה, אבו מאזן חש נעלב מסתגר אל תוך פניו הקודרות, ביבי כהרגלו להתפתל, ציפי יורקת אש וגופרית, טיבי מוסיף להסית, זועבי לא חדלה מלהתריס כמו רובוט שמנועיו התקלקלו, ו"שולי הימין" כהרגלים לא נמים ולא נחים וממשיכים להתגרות בהזיותיהם הקודחות. כן הקפאה או לא הקפאה, הקטל בדרכים ממשיך בשלו, גובה את מחיריו, אלא שהפעם זה לא מענייננו, כי אנו רוצים לדון בתיקון "חוק האזרחות" שבא עלינו לרעה, בלא כל התראה
היום נשוחח על כבישים ועל תעבורה. אני יודע שזה נשמע משעמם עד מוות, אבל אני גם יודע שלא תהיה לי הזדמנות טובה יותר לדבר על הנושא הזה. כשכל תשומת הלב נתונה ל"מונדיאל", וכשזמזומי ה"ווזובלות" (ככה קוראים לזה?) לא נותנות לאיש להתרכז בקריאה, סביר להניח שאיש לא יקרא את הטור הזה, וכך "הנזק" שעלול להיגרם לי לא יהיה כל כך גדול. אם למרות מה שאמרתי, עוד נותר אתי איזה קורא גלמוד ומשועמם, בטח הוא מביט בי עתה בתמיהה ושואל: "כבישים? תעבורה? מה לך ולזה? מילא בחינוך, אבל תעבורה??... ב ח י י ך ! !?
כש"הבית בוער" לא מקשקשים. לא על חינוך, ובטח לא על "מה שהיה צריך לעשות...". ולצערי, זה מה שאנחנו שומעים לאחרונה. כולם יודעים מה היה צריך לעשות. הבעיה היא שכל העצות המושמעות, באות כחכמה שלאחר מעשה. הרשו לי לשאול אתכם שאלה: כמה פעמים יצא לכם השבוע לשמוע את המשפט שמתחיל במלים: "מה שהיה צריך לעשות זה....."?
