אלא שזו אליה וקוץ בה: לעומת "יודעי דבר" אלה שאמרו דברם בביטחון כה רב, היו "יודעי דבר" אחרים שגם הם ידעו לאמר בדיוק "מה היה צריך לעשות", אלא שה"מה צריך היה" שלהם, היה היפוכו הגמור של קודמיהם. לדעתם (שבאה באיחור כמובן), צריך היה לתת ל"מרמרה" לעבור. צריך היה להימנע משימוש בנשק חם. צריך היה לא ליפול למלכודת של המחבלים שחיפשו עימות. צריך היה לעשות הכל כדי לא להחריף את היחסים עם "בעלת הברית האסטרטגית עם הדמוקרטיה השנייה במזרח התיכון". צריך היה.... צריך היה.... צריך היה.......
לאלה וגם לאלה, יש לי משפט אחד (ואולי יותר, זאת עוד נראה) לאמר: אתם, וגם אתם, צודקים במאה אחוז. ואף על פי כן, יש לי בעיה קטנה אחת, בואו נאמר שתיים ולא אחת, אותן הייתי רוצה ללבן יחד אתכם: הבעיה הראשונה היא, שלעניות דעתי הייתם צריכים לאמר את אותם דברים תבוניים כל כך, לפני שהיה "הברוך", ולא אחריו. לנצור את הסודות בלבכם ולגלות לנו אותם רק לאחר המעשה, זה כמו "לנעול את בריחי האורווה אחרי שהסוסים כבר ברחו". וזה יכול להעלות בלבו של הבן אדם שתי מחשבות (די מרושעות הייתי אומר) שהאחת גרועה מחברתה: או שאתם לא באמת כאלה חכמים כמו שאתם רוצים שנחשוב (וזה במקרה הטוב), או (וזה ממש גרוע) היה לכם עניין "שהסוסים כן יברחו" כדי שתוכלו להתלהם. מאחר שאינני מפקפק לרגע בתחושת הפטריוטיות שלכם, אני אעשה עמכם חסד ואהמר על האפשרות הראשונה, כלומר: אתם חכמים לאחר מעשה.
את זה ניתן להוכיח בקלות, ואני גם מוכן להוכיח: כולנו יודעים (ואתם לא כל שכן) שהספינה "מרמרה" הידועה לשמצה, לא היתה הראשונה שניסתה לפרוץ את ההסגר. עשרות ספינות ניסו זאת לפניה (וגם אחריה), בלא הצלחה, וכולן נלכדו בדיוק באותה צורה בה נלכדה היא נלכדה: באותן השיטות, באותו הרכב כוחות, עם אותם מסוקים, באותם החבלים עם החיילים הבודדים ששולשלו לסיפון, עם אותם רובי צבע ועם אותם אקדחים שנארזו בתרמילים. הכל היה אותו דבר, ומשום מה, אתם שתקתם אז. לא שאלתם אז בפנים חמוצות "איפה היה השכל שלנו"? ולא צעקתם בחימה שפוכה ש"ככה לא בונים חומה". אם זכור לי טוב, איש מכם לא דרש את ראשו של שר הביטחון ואיש מכם לא הזהיר שאנחנו הולכים לקראת "ברוך" שלא יסולח. שתיקתכם דמתה לשתיקתם של הדגים במימיה המקוללים של עזה. למה שתקתם? אני יודע. שתקתם כי המבצעים הצליחו: הספינות נתפסו, ציודם הוחרם, הסגר לא נפרץ, והכל בא אז על מקומו בשלום. ועם זה יש לי בעיה.
הבעיה השנייה שיש לי אתכם פשוטה הרבה יותר וניתן לסכם אותה במשפט אחד: היום, אפילו אחרי המעשה, אין הסכמה ביניכם על מה שהיה צריך לעשות. אתם מציעים דבר והיפוכו. על כל "יודע הדבר" שאומר כך, קם "יודע דבר" אחר שאומר בדיוק את ההיפך הגמור. זה לא מפריע לכם לעמוד מעל ראש גבעה (עם מיקרופון בפה ומעיל עור) או לחלופין, להתרווח על כורסא באולפן ממוזג, ולהוכיח את כולם כאילו דבריכם, דברי אלוהים חיים.
וכל זה, תודו, יכול לבלבל מאד את הבן אדם. מילא לבלבל אותנו ההדיוטות שהנבואה לא שורה עלינו, אבל לבלבל את האחראים על ביטחוננו זה כבר חוסר אחריות. כי אם אכן ידעתם מה שהם לא ידעו, חזקה היה עליכם לגלות להם את הסוד. בכך הייתם חוסכים מכולנו את הביזיון ואת התסבוכת הנוראה שבה כולנו שרויים. מה שעשיתם דומה למה שעושה "קומץ אוהדים מתלהמים" למאמן כדורגל אחרי שקבוצתו הפסידה במשחק. כולם אז יודעים מה שהוא היה צריך לעשות ולא עשה ואף דורשים את פיטוריו. אתם, אינכם "קומץ אוהדים מתלהמים", אתם רבותי, עיתונאים מכובדים שבמידה לא מעטה קובעים את סדר היום של כולנו. בתור שכאלה, הייתם חייבים להאיר את עינינו לפני ולא אחרי ש"נבחרתנו" יצאה "בשן ועיין". במקום זה, שתקתם לפני והתלהמתם אחרי. אני יודע למה שתקתם. שתקתם כי זה הצליח. יש לי חשד לא קטן שגם אחרי "המשחק נגד מרמרה" הייתם ממשיכים לשתוק אם הוא היה ב"ניצחון". לא רק שהייתם שותקים, הייתם אפילו מריעים לאותו מאמן וצועקים לו במקהלה: "הוא גדול הוא גדול הוא ג...דול!!.
מאחר שכולם הריעו, ומאחר שההרכב שלו ניצח, אותו "מאמן" היה ממשיך לעשות אותו דבר גם ב"משחקים" הבאים, שהרי מן המפורסמות הוא ש"הרכב מנצח לא מחליפים". אלא שהטקטיקה הזאת שלרוב עובדת, לא עבדה הפעם: "נבחרת מרמרה" תפסה יום טוב והפתיעה את "נבחרת צה"ל שלנו", וכמעט הביסה אותו. אמנם בהרוגים, "ניצחנו אותם תשע אפס", אבל אין בכך כדי לנחם שהרי שיחקנו רע מאד. זה יכול לקרות, ולדאבוננו זה מה שקרה הפעם.אז מה עושים עכשיו? זה מה שאנחנו רוצים שתגידו לנו. לא מה היה צריך לעשות אלא מה עכשיו צריך לעשות על מנת שב"משחק" הבא (והרי יהיו עוד "משחקים" לצערנו), הנבחרת שלנו תנצח. "מועדון" מסודר (אם יורשה להמשיך באנלוגיה שלנו) לא נכנע ל"קומץ האוהדים הפנאטיים" וממהר לערוף את ראשו של "המאמן" (שעד לפני שבוע היה "ג ד ו ל") אלא יושב ובודק מה לא עבד כדי לתקן.
כך, צריכה לדעתי לעשות גם מדינה שפויה. "קומץ האוהדים" ימשיך לזעוק בקול ניחר: "איפה היה השכל שלנו?", ו"איפה היה המודיעין שלנו?", ו"איפה היתה ההסברה שלנו?", ו"איפה היצירתיות הידועה של צה"ל שלנו?". "וצריך לפטר את שר הביטחון?" וכו'... אבל המדינה צריכה להתרכז בשאלה "מה עושים" ולא המה היה צריך לעשות. אגב, שמתם לב שלשר הביטחון לא מצמידים אף פעם את המילה "שלנו"? (לא מפני שהוא לא נחמד והוא גר ב"מגדלי אקירוב"). משום מה גם לראש הממשלה לא מצמידים את התואר "שלנו" למרות שהוא דווקא די נחמד (כנראה בגלל הצרה שיש לו בבית). הרמטכ"ל לעומת זאת הוא כן "שלנו". ההצלחות הן תמיד שלו (ראה "עופרת יצוקה"), הכישלונות הם תמיד של "הדרג הביטחוני". למה זה כך? אולי מפני שהוא כזה פשוט, כזה לא מורכב, כזה לא פתלתל, כזה מחוספס, כזה "גולנצ'יק" (וחוץ מזה הוא לא גר ב"מגדלי אקירוב"). רק אני שמתי לב לזה או גם אתם? מעניין למה (אבל זה היה רק דרך אגב).
בואו אם כן, נחזור לענייננו: אז מה היה לנו? הרבה סימני שאלה, הרבה סימני קריאה, והרבה עצות בנוסח "מה היה צריך לעשות", שגם הגיעו מאוחר מדי וגם לא היו קוהרנטיות. אבל מה זה חשוב? אם יש מי שרוצה לשָטּות בנו, ואם אנו מוכנים לכך שְישָטּו בו, אז מה לנו כי נלין? זה לא חדש. כך היה תמיד, וכך יהיה תמיד. גם בפעם הבאה זה יהיה כך. אם יהיה עוד "ברוך" הם יאמרו לנו "מה צריך היה לעשות". הם לא יגלו לנו את זה לפני כדי למנוע את "הברוך". במחשבה מרושעת (אני מודה) אני לפעמים תוהה שמא הם בכוונה לא מגלים לנו את "הסודות" שלהם? אולי הם במודע נוקטים טקטיקה הידועה של "חכה וראה" (("wait and see"? אם הכל יעבור בשלום, לא יהיה להם מה לאמר וימשיכו לשתוק. אם "יתמזל מזלם" ויהיה עוד "ברוך", או אז יאירו דבריהם ותפרח חכמתם שלאחר מעשה. אני כבר רואה אותם מתרווחים שוב על הכורסאות באולפנים הממוזגים, ופוצחים יחדיו בשירת מהדהדת על "מה שהיה צריך לעשות".
והשאר יסופר בתולדותיו העקובים מדם של "המזרח התיכון החדש".
הכותב הוא שאול אלבז, מנהל כפר הנוער מאיר שפיה
