ההתחלה דווקא הייתה מעודדת. למרות שצפו לה קרוב ל-40 מנדטים בסקרים, קדימה קיבלה בבחירות 2006 רק 29 מנדטים, אבל גם זה הספיק לה על מנת להפוך למפלגה הראשונה בישראל אשר זוכה בהגה השלטון חודשים ספורים לאחר הקמתה.
התוצאות הראו בבירור כי למרות שמייסד המפלגה כבר לא היה שם, מרביתו של הציבור תמך בקדימה מפני שהוא ראה בה אלטרנטיבה אמיתית למערכת הפוליטית המסואבת שהונהגה על ידי מפלגות הליכוד והעבודה.
שבועיים לפני הבחירות עשה אולמרט טעות קשה עת אמר בכנס אליו הגיע "אנחנו כבר ניצחנו – השאלה היא רק בכמה." משפט מהסוג הזה רק הגביר את האדישות הציבורית ויצר תקדים מרתק נוסף – מפלגת הגמלאים שזכתה לכל היותר לשני מנדטים בסקרים ערב הבחירות – סיימה את יום הבחירות עם 7 מנדטים. סביר להניח שאם אולמרט היה שומר את הערכותיו לעצמו – קדימה הייתה מקבלת יותר מ-29 מנדטים.
את הקמתה של מפלגת קדימה ליוותה סקפטיות רבה מאוד. דיברו על מפלגה של אופורטוניסטים, ליכוד ב', מקום המפלט של שמעון פרס, חיים רמון ודליה איציק וכיוצא באלה. ואף על פי כן, דווקא המציאות הפוליטית אותה אנו חווים היום מצביעה יותר מכל על הצורך הציבורי במפלגה שתשנה את יחסי הכוחות המקובלים. אז זו הייתה קדימה שניפצה את המונופול של הליכוד והעבודה. כיום, זה בדיוק מה שמנסה לעשות יאיר לפיד ואולי בעתיד אף תנסה לעשות מפלגתה החדשה של ציפי לבני.
הדיון הוא לא לגופו של אדם, כי אם לגופו של עניין. המערכת הפוליטית הישראלית הפכה כבר מזמן לכזו שלא מייצגת חלק נרחב מהעם, זה שהעדפותיו תואמות את אלו של המרכז הפוליטי. בין יחימוביץ גלאון וחנין בשמאל לנתניהו, ליברמן ובן-ארי בימין. עוד בבחירות 1977 אנשים בחרו בד"ש לא בגלל שהם נפעמו מיכולות המנהיגות של יגאל ידין אלא משום שהם מאסו בסטגנציה שכפו המערך והליכוד על המערכת. בהקשר הזה "קדימה" ו-"יש עתיד" הן כמובן ממשיכי דרכה של ד"ש.
שנות שלטונו של אולמרט אמנם כרסמו לא מעט בתדמיתה של קדימה אך הנפילה המשמעותית החלה דווקא אחרי הבחירות האחרונות בהנהגתה של ציפי לבני. תמונת המצב שאחרי הבחירות שיקפה מציאות ברורה מאוד – הציבור העדיף ממשלת אחדות שתחבר בין הליכוד לקדימה. זהו המסר שהעביר הציבור להנהגה עת העניק לקדימה ולליכוד 28 ו-27 מנדטים בהתאמה. בהקשר הזה אגב, שאול מופז עשה בדיוק את מה שהעם ביקש, רק שהוא עשה זאת שלוש וחצי שנים מאוחר יותר – ובאופן הרבה יותר בעייתי.
נחזור ללבני. יושבת הראש החדשה של מפלגת קדימה אמנם הפכה את קדימה למפלגה הגדולה בכנסת אך היא לא הצליחה למנף את כוחה לאופוזיציה נשכנית ולוחמת שממלאת את תפקידה. במקום ליזום, לבני רק הגיבה. כשעדיף היה לא לומר דבר – לבני תקפה וכשהייתה צריך לתקוף היא שתקה. כאשר האופוזיציה הייתה צריכה להשמיע את קולה הרציני, העדיפו שם להסתפק בגימיקים מעוררי גיחוך (בין היתר - דגלים שחורים ודאודורנטים, לא מאמינים לי? חפשו בגוגל.) ככה לא מתנהלת מפלגה שאמורה להוביל את האופוזיציה ולמען הסר ספק, אופוזיציה נשכנית היא לא עניין של כמות כי אם עניין של נחישות. תשאלו את נתניהו שאמלל את חייו של אולמרט עם אופוזיציה של 12 חברי כנסת בלבד.
מכאן, דרכה של קדימה ל-12 מנדטים לכל היותר בסקרים הייתה סלולה. באופן טבעי אחרי שמפלגה מחליפה את יושב הראש שלה ניתן לצפות לנסיקה. מופז הגיע אך דבר לא קרה. הוא המשיך לדשדש במקום והיה אף מוכן להציע ללבני תפקיד. ואז הגיע הדיל עם נתניהו. מופז, נבחר ציבור חפץ חיים, קלט שהוא בדרך להתרסקות. מה שהוא לא הבין היה כיצד הציבור לא הפנים שזו בכלל לא אשמתו.
הוא ציפה לכמה ימי חסד. אפילו אחד לא ניתן לו. עם 28 חברי כנסת מכהנים ולא יותר מ-12 מנדטים בסקרים היה לו ברור שאם הבחירות היו מתקיימות בספטמבר היה ניטש בקדימה קרב עקוב מדם שהיה פוגע אנושות במפלגה ואולי אף מחסלה. מבחינה תדמיתית אסטרטגית – לא הייתה לו שום ברירה אחרת, ותאמינו לי, כל מי שתוקף אותו עכשיו – היה נוהג בדיוק כמוהו.
כעת, עם שלושה מנדטים בלבד עומדת בפני מופז ברירה אחת – ליישם את ההבטחות שלשמן הוא חבר לבנימין נתניהו: חוק שוויוני יותר לחלוקת הנטל ושינוי שיטת הממשל. שלא תטעו, התמריץ של מופז וחבריו לסיעה להצליח הוא גדול, גדול מאוד. נתניהו קרוב לוודאי יהיה גם ראש הממשלה הבא בעוד קדימה עלולה להיעלם. באם יצליח לעמוד בהבטחתו – הציבור ייסלח לו קדימה תחזור לשמש אלטרנטיבה של ממש. באם ייכשל – חזונו של אריאל שרון יתפוגג כלא היה.
הכותב הוא יורי גנקין, יועץ אסטרטגי המתמחה במיתוג אישי, עסקי ופוליטי
