הגיעו מארצות הברית ומאירופה, מצמרת השלטון, נשיאים, ראשי ממשלות, שליחים מיוחדים, שגרירים - הגיעו מתווכים בכל הדרגות ולא הצליחו. אף אחד לא מבין שאפשר לנצח בלי נשק. אפשר להרוג בחיבוק ובנשיקה.
קיימת מחלה קשה שחייבים להדביק את הפליסטיניים ואם נצליח ניצחנו. למחלה הזו קוראים חומרנות. פשוט צריך לבקש מארצות העולם שבמקום משלוחי נשק שיחוקקו בארצם חוקים על ״הקלות במס" למי שיפתח עסק בעזה שיצור מקומות
עבודה, כך שלפלשתינאי העני יהיה מה להפסיד ואז הוא יעבוד ויתפרנס בכבוד, יקנה בית, רהיטים, רכב, יכנס לחובות יתחיל לרדוף אחרי הקידמה, יחשוב כל הזמן על איך להתקדם, יחליף את הדירה או האוטו ולהוציא את העיניים של השכן ...
וזאת, במקום לשבת כל היום בבית קפה לשתות תה ולחשוב על מר גורלו ואיך להרוג יהודים, איך להיות שהיד כי אין לו מה להפסיד. מסקנה - צריך שלכל ערבי יהיה מה להפסיד.
חשוב להדגיש שהעוני מקרב אנשים לדת וזה נובע מיאוש. לנו עדיף שכן עשיר שיעסוק בכלכלה שבארצו מאשר שכן עני שיחטט אלנו ויבלבל לנו. לדוגמא, מעבר לקו הירוק יש פחות צרות כי שם המצב טוב יותר מאשר בעזה. ערפאת והאחרים ידעו שאם יהיה שלום הם הופכים ללא רלונטים ולכן התאים להם המצב.
ומה זה הביא? זה הביא להם הכנסות של מיליונים שהועברו לבנקים של גברת סואה בצרפת. כל שילטון בארצות ערב, במיוחד הפלשתינאים, מעוניינים שכך ימשיך ולעולם לא יהיה שלום שיהיה מיעוט במעמד גבוה ורוב בעוני ואז המיעוט העשיר חי על חשבון הרוב העני. ולכן, הכלכלה של עזה צריכה להיתפתח ע״י ארצות אחרות ולא ע״י הפלשתינאים.
פעם האמריקאים חשבו כמוני ונתנו ליאסר ערפאת מיליונים לתנועת פת"ח ואז הכסף הלך לכיס של השלטון ולנשק, ולכן אסור לתת להם כסף - צריך לתמרץ חברות להשקיע בעזה. לא יכול להיות שהאו"ם יחלק לאנשים מזון לקיום בלי שהאנשים יעבדו למחייתם. העבודה עצמה היא טיפול פסיכולוגי בפני עצמו. כשאדם קם בבוקר בלי מטרה הוא נכנס לדיכאון והוא הופך להיות עויין ושונא ומחפש אשמים וחושב שהפיתרון זה לחסל את היהודים ולחיות
בתקווה שזה אפשרי ולחכות שיום יבוא.
