איך יתכן שבישראל בת 64 השנים, שקמה בזכות, מחמת, בגלל, כתוצאה מ- או כאנטיתזה ל- (תבחרו במה שתרצו) שואה, מתקיימים אלו בצד אלו, מעדנות ובשאננות, עם אלופים במיל' כיו"ר וראשי ערים בגמלאות כמנהלי על, שני גופים שהם לא פחות מכתם על מוסריותנו כחברה – הקרן לרווחת ניצולי השואה והחברה להשבת רכוש הנספים (וגם לאיתורו)
הגם נקדים ונאמר, שדברים אלו הרשומים במאמר זה, כבר נאמרו ע"י כותבו בתפקידו כמנכ"ל המקים והמייסד של המשרד לענייני גימלאים, אבל הזמן (הלא רב יחסית) לא הקהה את חריפות הכאב העולה מהדברים שהושמעו ברדיו ובטלויזיה ובאוזני הכנסת, הממשלה וגם הארגונים עצמם, אבל דבר לא קרה. באמת ובתמים, הגיע הרגע לנסות שוב להעלות את הדברים כהווייתם ולהציג בבואה מול עינינו כחברה:
ראשית, לא יתכן שתהיה קרן לרווחת הניצולים. זו חרפה, זו בושה וכלימה שאנו נותנים מחסדינו (הממשלה) ומחסדי ועדת התביעות (שווה למאמר בזכות עצמה בגין הכסף הרב שנצבר בה שאינו מחולק כיאות למי שמגיע לו כסף זה) ב- 2012, במקום פעם אחת ולתמיד לתת את מערכות הראייה (משקפיים), שיניים תותבות, מזון, חימום או קירור, מערכות שמיעה (אוזניות) וטיפול פסיכיאטרי לניצולים או פשוט לקחת את הכספים שהצטברו אצל ועידת התביעות או החברה להשבת רכוש ופעם אחת ולתמיד, תחת ההבנה שבעוד חמש עשרה שנה לא יהיה למי לתת את הכסף (בהנחה שזה יעודו משום שניצולי השואה הולכים לעולמם בקצב של כ- 25 איש ביום!), לחלק את הכספים לאלו שנזקקים להם – כלומר לחבר בין משימות אוספי הכספים לבין הנזקקים לכספים (לדעתי, בשיא האירוניה, צריך לפחות תואר פרופסור בשביל להבין משוואה חברתית פשוטה זו).
אם הקרן היא בושה, הרי שהחברה לאיתור והשבת רכוש היא לדראון על כולנו. עצם הקמתה היא קריאת תיגר על בנק לאומי, הסוכנות היהודית, קק"ל ואחרים שהפקיעו (איני רוצה לקרוא לזה בשם אחר) קרקעות, נדל"ן, מוצרי יודאיקה, בתים, מניות וכסף שהצטברו לזכותם של יהודים אירופאים שעד 1939 רכשו רכוש זה בארץ ישראל, אליה קיוו להגיע, אך הנאצים תכננו עבורם תוכנית אחרת.
החברה קמה לאתר נכסים אלו והשאלה הראשונה היא מי נתן, הרשה, התיר ואיפשר לגופים המוזכרים להשתלט על רכוש זה?! זו הבושה הראשונה ולקח 64 שנים כדי שנתחיל להציל מציפורני מוסדות אלו את מעט הרכוש (לא לטעות – הרוב נשאר בידיהם, ראו לדוגמה הסכם הפשרה שהשיג ח"כ זאב בילסקי בדבר 150 מליון ש"ח מבנק לאומי לחברה להשבת רכוש בשעה שמדובר על סכום של למעלה ממיליארד ש"ח!).
הבושה השניה היא התנהלות החברה. הרי זו חברה שאין דומה לה ביקום – תכליתה לסגור את עצמה אחרי שהכסף שתחשוף יועבר ליורשים. מדוע זה לא קורה? מדוע 150 המליון ש"ח, לדוגמה, מבנק לאומי לא חולקו? הרי אם לא אותרו יורשים הרי זה מצוין – הבה ניקח את הרכוש או המגרש או הכסף שאין לו יורשים ונחלק. כן רבותיי, נחלק כפי שראוי בחברה צודקת, חברת "מחאות רוטשילד", נחלק לנזקקי קרן הרווחה! היש פשוט מזה?
לא אקבל את הטענה שזה מסובך. תנו למנהל ראוי ותראו איך כל שקל מוצא לו בית חמים ואני מתנדב לעשות זאת היום, תוך הצהרה שתוך 5 שנים החברה יכולה לסגור שעריה, כשבמקביל קרן הרווחה לא תתקיים יותר!
האם זו כוונת המנהלים? האם לכך מכוונים ראשי החברה או אחרים, בלי לנקוב בשמות? האם איש מהם לא שואל עצמו את השאלה: מה נעשה בעוד תקופה כשלא יהיו ניצולים? עד כאן, לא עוד! אסור לתת לפרשה הזו להמשיך, אסור לשבת ולצפות במחזה המביש, שבכל יום שואה מצולם זקן אחר עם מקרר ריק – זה לא יתכן, זה לא מוסרי, זה לא צודק וצריך לקום ולעשות מעשה, שאם המוסדות המקובלים או המשרדים הממשלתיים שחלקם עסוקים בלהחליף את שמם, בשעה שאין להם מושג איך לטפל בנושאים שלשמם הוקמו, לא מסוגלים "להרים" נושא זה ולקיים את המשפט "אל תשליכני לעת זיקנה" לא כמנטרה של ליצנים פוליטיים מול אזרח ותיק, אלא הלכה למעשה כציווי לגיטימי, מוסרי, ערכי וצודק מן המדרגה הראשונה.
הכותב הוא ד"ר אבי ביצור, סא"ל במילואים, לשעבר סמח"ט צנחנים, רע"ן ביצורים ומפקד ביה"ס לאב"כ. מנכ"ל המשרד לענייני גימלאים בממשלת ישראל לשעבר, מרצה בכיר במחלקה למדעי המדינה בבר-אילן, ובתוכנית לחברה, בטחון והגנת העורף במכללה האקדמית בית-ברל.
