, |

זמן קריאה: 6 דקותשיתוף:

בתוך שבועיים עבר נשיא טורקיה מאזהרה דיפלומטית בפורום באיסטנבול, דרך עימות פומבי עם משרד החוץ הישראלי בפסגת האקלים, ועד קריאה גלויה למדינות האסלאם "להגביר את הלחץ על ישראל". באותה שעה שנאם באנקרה, נכנסו טנקים של צה"ל לאזור שממערב ל"קו הצהוב" ברצועה. ניתוח של ההסלמה, ושל מה שאנקרה באמת מבקשת להשיג.

ארדואן ורעייתו אמינה עם הנשיא דונלד טראמפ ורעייתו מלניה בבית הלבן, נובמבר 2019. הקשר האישי עם וושינגטון הוא הקלף שאנקרה מחזיקה מול ירושלים. | צילום: הבית הלבן, נחלת הכלל, באמצעות ויקישיתוף
ארדואן ורעייתו אמינה עם הנשיא דונלד טראמפ ורעייתו מלניה בבית הלבן, נובמבר 2019. הקשר האישי עם וושינגטון הוא הקלף שאנקרה מחזיקה מול ירושלים. | צילום: הבית הלבן, נחלת הכלל, באמצעות ויקישיתוף

רג'פ טאיפ ארדואן עלה ביום רביעי, 18 בנובמבר, לבמת ישיבת הסיעה השבועית של מפלגת הצדק והפיתוח (AKP) בפרלמנט באנקרה, ואמר את המשפט שכבר הפך לכותרת בכל אתרי החדשות בעולם הערבי: "עלינו, כמוסלמים, לפעול ולהטיל לחצים נוספים על ישראל". זו לא הייתה עוד הצהרת סולידריות שגרתית. לפי הדיווח באל-ג'זירה, שהתבסס על סוכנות אנדולו הטורקית, הוסיף ארדואן:

"גם אם אחרים יעצמו את עיניהם ויאטמו את אוזניהם, אנחנו לא נשתוק מול העוול שמתבצע בעזה. וגם אם נהיה לבד, או שיותירו אותנו לבד, נמשיך, אם ירצה האל"

אמר רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה

ארדואן תיאר את רצועת עזה כ"מחנה המעצר הגדול בעולם", ודיבר על ילדים העומדים במים ובבוץ עם בוא החורף. "ליבנו אינו מסוגל לשאת את המצבים הטרגיים האלה", אמר, לפי הציטוט ביורוניוז בערבית. האמירה "גם אם נישאר לבד" היא המפתח להבנת הנאום: נשיא טורקיה כבר אינו מסתפק בתפקיד המתווך. הוא מציב את ארצו כמי שמובילה את המחנה המוסלמי, ובאותה נשימה מאשים את שאר המדינות המוסלמיות בפסיביות, כשהוא אומר שהעולם האסלאמי צריך לפעול בעצמו "ולא לסמוך על אחרים".

רקע: ההסכם שאנקרה חתמה עליו

כדי להבין את עוצמת הטון צריך לחזור לאוקטובר 2025. הסכם הפסקת האש בעזה, שנחתם בשארם א-שייח' ב-10 באותו חודש, נולד בתיווך של ארצות הברית, מצרים, קטאר וטורקיה. בשביל ארדואן, החתימה הטורקית על המסמך הייתה הישג דיפלומטי מהשורה הראשונה: טורקיה חזרה לשולחן שממנו נדחקה במשך שנים, כשותפה מלאה לצד וושינגטון וקהיר. מכאן גם העלבון. בעיני אנקרה, הסכם שנושא את חתימתה מופר מול עיניה, והיא נראית חסרת אונים.

ב-6 בנובמבר, בטקס פתיחת פורום TRT World העשירי באיסטנבול, ארדואן כבר הניח את התשתית לנאום של השבוע. "הסכם השלום לעזה, למרבה הצער, אינו מיושם", אמר, לפי CNN טורק. הוא הוסיף כי "רק בחודש אוקטובר נרשמו בגדה המערבית יותר מ-3,000 תקיפות והפרות נגד פלסטינים". באותו נאום תקף את מה שכינה "יחס מועדף" לישראל במערכת הבינלאומית, ודרש לבחון את "הסטנדרט הכפול של מועצת הביטחון ושל ארגוני התקשורת". בעוקצנות אופיינית תיאר את מי שמתנהגים באומץ מול טורקיה ובזהירות מול ישראל כמי ש"הופכים לנמר מנייר".

באותו פורום עלה גם ראש המודיעין הטורקי, איברהים קאלין, האיש שהיה מעורב באופן אישי במגעים מול חמאס. לפי אל-ג'זירה, קאלין פירט את מה שבעיני אנקרה הם הסעיפים שלא קוימו: יותר מ-1,800 פלסטינים נהרגו מאז החתימה, אף שכל החטופים הישראלים הוחזרו; ישראל עדיין שולטת בכ-60% משטח הרצועה; היעד של 500 עד 600 משאיות סיוע ביום לא הושג; הוועדה הלאומית שאמורה לנהל את עזה עדיין יושבת בקהיר; והכוח הבינלאומי לייצוב לא נפרס. קאלין אף ציין שחמאס הסכים, לטענתו, שלא להשתתף בגוף השלטוני ברצועה וגם לפירוק נשקו. מבחינת אנקרה, המסר ברור: הצד הפלסטיני עמד בחלקו, והאחריות לקריסה מוטלת על ישראל.

ציר ההסלמה: שלושה צמתים בתוך שבועיים. אינפוגרפיקה: The Pulse, על בסיס הצהרות רשמיות טורקיות ודיווחי אל-ג'זירה
ציר ההסלמה: שלושה צמתים בתוך שבועיים. אינפוגרפיקה: The Pulse, על בסיס הצהרות רשמיות טורקיות ודיווחי אל-ג'זירה

COP31: העימות עובר לזירה הבינלאומית

הצומת השני הגיע ב-11 בנובמבר. ארדואן, המארח של ועידת האקלים COP31, ניצל את נאום הפתיחה בפסגת המנהיגים כדי לחזור לעזה תחת הכותרת "בואו נגיד די למען עזה". ישראל לא שתקה. משרד החוץ בירושלים פרסם הודעות שכוונו אישית נגד ארדואן, וסגר את הלולאה שבין עזה לבין הבמה הבינלאומית שטורקיה בנתה לעצמה.

התגובה הטורקית הגיעה בתוך שעות. לפי אתר א-חבר המקורב לממשלה, משרד החוץ באנקרה כינה את הדברים "השמצות שפלות וחצופות" ו"דוגמה נוספת" לניסיונות העקרים של פקידים ישראלים "להסתיר את האמת". דובר AKP, עומר צ'ליק, הצטרף: "לא ניסוג אפילו צעד אחד מהעמידה לצד העם הפלסטיני ולצד האמת". סגן יו"ר המפלגה, אפקאן אלא, כתב ברשת הטורקית NSosyal משפט שמסכם את הקו הרעיוני של המחנה כולו:

"להתרגל פירושו להיות שותף לפשע. בהנהגת הנשיא שלנו, טורקיה מסרבת להתרגל"

כתב אפקאן אלא, סגן יושב ראש AKP

החשוב בפרק הזה הוא לא תוכן ההאשמות ההדדיות, אלא העובדה שהעימות הפך לאישי ולפומבי. כשמשרד חוץ תוקף ישירות ראש מדינה, ובתגובה המפלגה השלטת כולה מתייצבת סביבו, אין עוד שום מרווח לדיפלומטיה שקטה. כל צעד הבא של ארדואן נמדד מעכשיו גם בשאלה אם הוא "נסוג" מול ישראל.

18 בנובמבר: הנאום והמבצע באותו יום

התזמון של נאום יום רביעי לא היה מקרי, גם אם לא תוכנן מראש. לפי יורוניוז בערבית, באותו יום פתח צה"ל, יחד עם השב"כ, במבצע צבאי במרכז הרצועה, ממערב ל"קו הצהוב" – קו הפריסה שנקבע בהסכם. טנקים נצפו סמוך לרחוב צלאח א-דין, ארטילריה הפגיזה את אזור ואדי עזה ואת האזור שמצפון-מזרח למחנה אל-בורייג', אדם אחד נהרג מתקיפת רחפן באל-מע'רקה, ותושבים משכונת א-דעוה החלו להתפנות חלקית. חמאס הגדיר את המבצע "פשע מלחמה" ו"הפרה בוטה" של הפסקת האש.

בשביל ארדואן, תמונות של טנקים חוצים את הקו הצהוב הן הוכחה ניצחת לטענה שהשמיע כבר לפני שבועיים: ההסכם קיים רק על הנייר. אל-ג'זירה, בפסקת הרקע לכתבה, מזכירה את הנתונים שבהם משתמשת גם אנקרה: כ-2.4 מיליון תושבים ברצועה, מהם כ-2.15 מיליון עקורים; יותר מ-74 אלף הרוגים ו-175 אלף פצועים מאז אוקטובר 2023, לפי משרד הבריאות בעזה; כ-90% מהתשתיות הרוסות, ועלות שיקום שהאו"ם מעריך בכ-71.4 מיליארד דולר.

ניתוח: מה ארדואן מבקש באמת

קריאה זהירה של שלושת הנאומים מעלה שהרטוריקה החריפה משרתת כמה יעדים בבת אחת. היעד הראשון הוא פנים-טורקי. ארדואן מתמודד עם כלכלה מדשדשת ועם אופוזיציה שמנסה לנכס לעצמה את הסוגיה הפלסטינית, ובמקרים מסוימים אף מאשימה את הממשלה שהיא ממשיכה לסחור בעקיפין עם ישראל. עמדה לוחמנית בנושא עזה מאחדת את הבסיס השמרני-דתי, ומשאירה את יריביו בלי מרחב תמרון.

היעד השני הוא אזורי. הקריאה "לעולם המוסלמי" היא גם עקיצה לבירות המפרץ ולקהיר. ארדואן מציג את טורקיה כמדינה היחידה שמוכנה לשלם מחיר דיפלומטי, ומרמז שהאחרות מעדיפות שקט מול ישראל ומול וושינגטון. זה מאבק על הנהגת העולם הסוני, שבו ריאד, אבו דאבי, דוחא וקהיר הן מתחרות לא פחות מאשר שותפות.

היעד השלישי, ואולי החשוב ביותר, הוא הזירה האמריקנית. אנקרה היא אחת מארבע הערבות להסכם. כשארדואן אומר שההסכם "אינו מיושם", הוא פונה בעצם לבית הלבן ומבקש ממנו להפעיל לחץ על ישראל. נוסף על כך, טורקיה מצפה לתפקיד בכוח הייצוב הבינלאומי, תפקיד שישראל מתנגדת לו בתוקף. כל עוד הכוח לא נפרס, ההשפעה הטורקית על הקרקע ברצועה מוגבלת לסיוע הומניטרי ולקשר הפוליטי עם חמאס.

וברקע עומדת גם הזירה הסורית. ארדואן כבר האשים בעבר את ישראל ב"ערעור יציבות סוריה", ושתי המדינות פועלות כיום בשטחים סמוכים מאוד שם. המתיחות סביב עזה מזינה את החשדנות ההדדית בזירה השנייה, ולהפך.

מה הלאה

בטווח הקצר, ההימור הטורקי מוגבל. היחסים הדיפלומטיים כבר בשפל, והסחר הרשמי הוקפא עוד ב-2024. הצעד הבא הסביר הוא מאמץ לכנס פורום של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי או של הליגה הערבית, ולנסות להפוך את הרטוריקה למהלך משותף: פניות למועצת הביטחון, תביעה לפריסה מהירה של הכוח הבינלאומי, או לחץ כלכלי מתואם. הסיכויים לחזית מוסלמית מאוחדת אינם גבוהים, אבל ארדואן מרוויח גם מהניסיון עצמו, כי הוא מציב את טורקיה במרכז.

מבחינת ישראל, התמונה מורכבת. מצד אחד, ירושלים יכולה להצביע על כך שטורקיה איננה מתווך הוגן, ולנמק בכך את התנגדותה לנוכחות טורקית ברצועה. מצד שני, כל עוד אנקרה היא חתומה על ההסכם ובעלת קשר ישיר עם חמאס, אי אפשר לעקוף אותה לגמרי. אם המבצע ממערב לקו הצהוב יתרחב, ישראל צפויה לגלות שהקול הבולט ביותר נגדה מגיע לא מטהרן ולא מבירות ערב, אלא מאנקרה, בירה של חברה בנאט"ו שמחזיקה בקו פתוח לבית הלבן.

"גם אם נישאר לבד", אמר ארדואן. זהו משפט שמיועד להישמע כהצהרת עקרונות, אבל הוא גם מודה, אולי בלי כוונה, בעובדה המרכזית: נכון לעכשיו, טורקיה אכן די לבד. הנאומים מרשימים; ההשפעה בפועל על מה שקורה בין חאן יונס לרחוב צלאח א-דין עדיין קטנה.

The Butterfly Button