בתחילת יום העיון הציגה הפרופ' סולומון מאוניברסיטת ת"א נתונים ומסקנות מ-30 שנות מחקר בתחום שבוצע בראשותה ונערך בקרב הלומי קרב ופדויי שבי - נפגעי פוסט-טראומה. בתחילת דבריה ברכה הפרופ' סולומון על היוזמה ואמרה כי "יום העיון מהווה זרקור ואור לפינה אפלה".
לדבריה "הלם קרב הוא קריסה נפשית בקרב ומאופיין בנסיגה פסיכולוגית. הפרעת דחק פוסט-טראומטית מחמירה עם השנים והניצול מרגיש כאילו הדרמה ממשיכה להתקיים כל העת בעוצמות משתנות. מדובר בהפרעה שמותירה חותם מאוד קשה והיא משולה לסרטן של הנפש ששולח גרורות ומתפתח. היא מאופיינת, בין השאר, בתפקוד לקוי, התנהגות מסוכנת, תחלואה סומטית ולעיתים מוות."
פרופ' סולומון סיפרה כי פדויי שבי והלומי קרב מתארים את חייהם כ "בטריה במכשיר- פועלים פועלים ואז תש כוחם. יש פגיעות בסיסית שקיימת כל הזמן ופורצת בתקופות שונות." היא הסבירה כי הפרעה פוסט-טראומטית מאופיינת בקושי ויסות בכעס, התפרצויות זעם, דחף להרס עצמי, הרגשת חוסר יעילות, בושה, שינויים ביחסים עם האחר, בעיות באמון מול אנשים, כאב כרוני, קושי בתפקוד המיני ועוד. מנתונים שהציגה עולה כי שיעור התמותה בקרב פדויי השבי הוא פי 4 מהקבוצה המקבילה באוכלוסייה שנבדקה ושיעורי תחלואה גבוהים מאוד במחלות כגון: יתר לחץ דם וסכרת ביחס לכלל האוכלוסיה וזאת ללא היסטוריה רפואית משפחתית.
לנבדקים נמצא "פרופיל כאב ייחודי" לפיו, יש להם נטייה לתחושות מצוקה גופנית לא ממוקדת, לחלות בקלות רבה יותר משאר האנשים ורובם מצפים כי מצב בריאותם יתדרדר בעתיד. רק 50 אחוז מפדויי השבי עובדים במשרה מלאה. כ-80 אחוז מהם מדווחים על סכסוכים וריבים במקומות העבודה ועל קשיים בתפקוד החברתי. בני משפחה, חברים ומטפלים לוקים ב"טראומטיזציה משנית", כלומר "נדבקים" מהפוסט-טראומטים והופכים לנפגעים עקיפים של הטראומה. עובדה זו מביאה לפגיעה בחיי הזוגיות - הן בקרב הלומי הקרב והן בקרב פדויי השבי. 80 אחוז מהנבדקים דיווחו על אלימות מילולית כלפי ילדיהם. רק 3 אחוז מפדויי השבי הביעו שביעות רצון במידה רבה מהוועדות הרפואיות של משרד הביטחון. 80 אחוז מהם לא היו מרוצים ו- 75 אחוז מצאו דמיון משמעותי ביו חוויית השבי לטיפול בוועדות השונות במשרד הביטחון.
הפרופ' סולומון הציעה לאמץ מודל שיקומי ולא להסתמך רק על הרפואה גרידא וזאת משום שיש לגייס את הנפגעים עצמם. לדבריה "זה מחייב גישה מחקרית-שילובית ושיתוף של אנשי מקצוע מיומנים שהם עצמם נפגעי טראומה ושיש לנפגעים אמון בהם. כמו כן, נדרשת הכשרת מטפלים ומעריכים כדי למנוע רה-טראומטיזציה כחלק מתהליך הערכת הפגיעה. מומלץ שייחשפו אליה כל עובדי השיקום והצוותים המטפלים." לדעתה, " באגף השיקום לא נצבר מספיק ידע על הנושא וצריך לעשות מעקב רב-שנתי . יש לגבש "סל שיקום" הכולל כיסוי רפואי כוללני, תמיכה בפעילות ספורט שיקומי, רפואה משלימה ועוד. יש לתמוך ביוזמות לפעולות עזרה עצמית הדדית כדי להקל על תחלואה ומצוקה, להקטין סיכוי להתדרדרות ולתרום לחברה."
יואב בן-דוד, פדויי שבי ממלחמת יום הכיפורים בסוריה, הציג את פרויקט "הספינה שטה" של עמותת אתגרים - פרויקט שיקומי המסובסד על-ידי אגף השיקום ומנוהל ומתוחזק על-ידי כ-60 נפגעי פוסט-טראומה. לדבריו "הפרויקט בנוי על "אני מסוגל ויכול לעזור לעצמי ולאחרים". אתה עוזר לאחרים וזה סימן שאתה שווה משהו. אתה יוצר מחויבות והנכות שלך לא יכולה להפריע לך כי אחרים תלויים בך."
הוא הוסיף כי "הופתעתי לגלות שלהתנהגויות שאני חווה וחש, יש שם- "פוסט טראומה". כשיש התקף של פוסט-טראומה אתה מרגיש שאתה חייב להציל את עצמך. אתה כבר לא הבעל בית של עצמך. רוב הפוסט טראומטים מוגדרים כנצרכים- מילה מעליבה כשלעצמה. אף אחד לא מדבר על שיקום, חזרה לעבודה ועוד. כמו שנותנים כלים לנכים כגון קביים וכסאות גלגלים, כך צריך לתת כלים גם לפוסט טראומטיים. השיט הוא אחת הדרכים. רכיבה טיפולית, אופניים, טיפול בטבע ועוד הן דרכים נוספות." לדבריו "שיטת 'התגמול הנצרך' מהווה תמריץ שלילי לנפגע הפוסט טראומה כי לא שווה לו לצאת לעבוד וזאת משוםשהוא מסתכן בשלילת הקצבה ממשרד הביטחון. המע' צריכה לעודד אותנו לצאת לחיים ולעבודה והיא לא עושה זאת. זה יהיה רווח למדינה ולחברה."
זאב ויסמן, סגן ראש אגף השיקום וראש היחידה לשירותי שיקום טען כי לאחרונה נעשה סקר בקרב נפגעי הפוסט-טראומה, הוקמה היחידה לתגובות קרב בצה"ל, אשר ממומנת ע"י אגף השיקום ועובדת מולו, נעשה פרויקט לאיתור פדויי שבי לצורך הכרה כנכי צה"ל והוקם המערך הטיפול הפסיכו-סוציאלי באגף השיקום.
לדבריו "3200 מנכי צה"ל הם פוסט-טראומטיים ולא מזמן הוקם פורום של פסיכיאטרים, פסיכולוגים ועובדים סוציאלים לקביעת מדיניות טיפולית ועוד. כל זה הביא לניסוח מסמך קווים מנחים לטיפול מהשלב הראשון של ההכרה ועד סוף התהליך." הוא הוסיף כי "עד היום, ניתנו טונות של טיפולים פסיכולוגיים ורפואיים לנפגעי פוסט-טראומה ולא נבדקה יעילותם. למרות זאת הם לא קוצצו. יש גם פרק במסמך שדן בהתמודדות המשפחה עם התופעה ואנו תומכים בטיפול משפחתי למי שצריך. היום, התפישה באגף היא שיקומית - אדם-סביבה ולא רק רפואי גרידא. התחלנו בתהליך הטמעת המודל ונמצאו פסיכולוגים שמתאימים לטיפול מסוג זה ואנו מפנים אליהם פוסט-טראומטיים חדשים." לשאלה אילו פרויקטים נוספים פועלים בסבסוד אגף השיקום מלבד "הספינה שטה" ענה ויסמן כי רק רכיבה טיפולית שניתנה בעבר ובוטלה עקב אי היענות ועכשיו אנו בוחנים זאת בשנית."
ד"ר רס"ן אופיר לוי, מפקד היחידה לתגובות קרב בצה"ל, סיפר כי מטרת היחידה היא טיפול ומניעת התפתחות של תסמונת פוסט-טראומה כרונית בקרב הלומי קרב ופדויי שבי. לדבריו, "אין ריפוי מוחלט אך "השאיפה היא לרפא, לרוב להקל ולעשות את המיטב". הוא ציין כי בחצי הראשון של שנת 2010 התקבלו ביחידה כ-80 פניות חדשות ונערכו סה"כ 1835 מפגשי ההערכה ומפגשים. הוא אמר כי "אנחנו רק חלק מסל השיקום ואגף השיקום מטפל בכל השאר ויש הבנה שכדי לשמור על הזהות הייחודית של היחידה אסור לקחת את חוות הדעת שלה ולהסתמך רק עליהן. האבחנה שלנו משמשת כחומר רקע למעריכים של אגף השיקום בועדות ההרפואיות שאמורות לקבוע את אחוזי הנכות, אך לא באופן בלעדי." לוי ציין כי "אין לי סמכות להכרה באדם כנכה צה"ל, אלא אני יחידה טיפולית בלבד. אנחנו עושים שימוש בתרופות לא כי אנחנו מחפשים את הדרך הקלה, אך רבים מהמטופלים מבקשים את זה בעצמם כדי לשפר את איכות החיים שלהם.למרות זאת, הגישה שלנו היא קודם טיפולים פסיכולוגיים כששימוש בתרופות לא ניתן בשלב ההתחלתי".
ד"ר גדי לובין, מנהל האגף לבריאות הנפש במשרד הבריאות, אמר כי לדעתו "הרעה החולה של אגף שיקום הנכים ביחס לנפגעי פוסט-טראומה הן הוועדות הרפואיות, אולם לא הן אשמות אלא החוק. סבורני, כי שילצמצם את הדינמיקה הרעה של הוועדות סביב קביעת אחוזי הנכות ועוד. כל הקשב, התסכול והכעס נמצא שם.יש פער בין ההבנה של הדומיננטיות של תהליך השיקום לבין היישום. הקווים המנחים של אגף השיקום לא יתיימרו להתמודד עם המציאות העגומה. כל עוד המימד המשפטי-נזיקי שולט בהליך ההכרה ובוועדות הרפואיות של אגף השיקום ולא המימד השיקומי או הרפואי – לא יהיה שינוי. הפער בין המימד המשפטי לשיקומי הוא גדול יותר מהפער שבין רפואי לשיקומי. יש לטפל בחקיקה, לשפר פלאים את העבודה בוועדות הרפואיות, להעניק גמול כספי הולם ואח"כ לחשוב בכובד ראש על התהליך השיקומי." נציגת המוסד לביטוח לאומי, אילנה שרייבמן, סמנכ"ל גמלאות ציינה כי "בניגוד לאגף השיקום, בביטוח הלאומי כל הפונים מטופלים בטיפול ראשוני לפני התחלת תהליך ההכרה. מי שמוכר, לפחות ב- 20 אחוזי נכות זכאי לסל שיקום מלא."
תא"ל (במיל') קותי מור, ראש אגף השיקום, אמר כי "הבעיה היא שהחקיקה לא מאפשרת לנו לא לקבוע אחוזי נכות לפוסט טראומטיים ולהעניק להם גמלאות ושיקום רק בשל היותם נפגעים, למרות שהיינו רוצים. אני מודה שהיו שנים ארוכות שלא נתנו את הדעת לפגיעה הפוסט-טראומטית. אבל בשנים האחרונות חל שינוי מהותי בתפישת העולם של המערכת, ישנה פעילות הרבה יותר אינטנסיבית בתחום ונבחנת כמעט כל דרך הפעולה האפשרית. לאחרונה התחלנו להטמיע את מסקנות המחקר בראשותו של הפרופ' יוסי זוהר. אנו מנסים גם להרים את הדגל של חשיבות היציאה לעבודה ובהקשר זה, יש חסמים שקשורים במעסיקים, בשכר, בחקיקה ובנפגעים עצמם. יש מגמה הדרגתית של עליה בהשמה לעבודה אצלנו וגיבשנו תכנית של תמריצים. זה עניין של תקציב. אנחנו רוצים שאדם ייצא לעבוד וקצבתו לא תיפגע. אנחנו מחוברים לפרויקט "הספינה שטה". זה הפרויקט המרכזי היחידי שאיתו אנחנו עובדים אבל אני סבור שצריך להרחיב לעוד פעילויות ופרויקטים כאלה. אבל הכל זה עניין תקציבי המצריך אישורים לכך. אנחנו צריכים ללכת לקראת הנפגעים ולמלא את הצרכים והבקשות שלהם, אם אפשר."
ח"כ ישראל חסון, יו"ר צוות הבדיקה סיכם ואמר כי בכוונתו להקים צוות משותף שבו ייטלו חלק אגף השיקום, נציגי משרד הבריאות והביטוח הלאומי, אשר יבחן מהם החסמים בתחום התרפיה העצמאית, יציאה לעבודה וסל השיקום לנפגעי פוסט-טראומה. הצוות יעסוק באיפיון החסמים ומדיניות הטיפול, הן מבחינת שינויי חקיקה והן מבחינת שינויים ארגוניים. כמו כן, תוקם לצד הצוות פורום ביקורת בראשות של פרופ' סולומון. לדבריו "מדינת ישראל חבה לנפגעי הפוסט-טראומה חוב גדול. הללו שילמו בבריאותם הנפשית, דבר לא פחות כואב מלאבד איבר"
