בניגוד למה שמקובל לחשוב, החינוך הפנימייתי בכלל, והחינוך הניתן בכפרי הנוער החקלאיים בפרט, אינו נועד רק לילדים "מסכנים ובעיתיים" שגורלם לא שפר עליהם ולא זכו לקבל הזדמנויות טובות טרם השתלבותם בו. החניכים בכפרי הנוער לא הגיעו לשם מתוקף חוק או מתוקף צו משפטי מחייב. איש לא כפה ואיש אינו יכול לכפות עליהם להתחנך בכפר נוער. יועצת בבית ספר יכולה לייעץ למער זה או אחר, הורה יכול לנסות לשכנע את בנו או את בתו, אבל הבחירה הסופית והיחידה היא של הנער או של הנערה. לא זו בלבד: גם אחר שהשתכנעו והחליטו לנסות הם יכולים להחליט בכל רגע נתון לקום ולעזוב. זה קורה לעתים והסטטיסטיקה מדברת על כעשרה אחוז בממוצע שמנסים ומחליטים בסופו של דבר ש"זה לא בשבילם". אותם עשרת האחוזים שעוזבים משמשים תחמושת לכמה "נשמות טובות" שהחינוך הפנימייתי הוא לצנינים בעיניהם, לבוא חשבון אתו ולטעון את איוולתם לאמור: עדיפה "המשפחה הגרועה ביותר" על פני "הפנימייה הטובה ביותר".
אלא שכנגד עשרת האחוזים שנושרים, ישנם תשעים אחוזים שבוחרים להישאר. הם בוחרים להישאר למרות שאין לך מסגרת חינוכית שהיא תובענית יותר מהמסגרת של ההתחנכות בכפר הנוער. תשעים אחוז! גם אם תחפשו בנרות לא תמצאו מסגרת חינוכית שהיא וולונטרית באופייה (יהא עיסוקה אשר יהא) שבה תשעים אחוז מכלל באיה מביעים בה אמון, ובוחרים להישאר בה למרות שלא חסרות להם חלופות. השאלה אם כן, אינה מדוע עשרה אחוז עוזבים, אלא מדוע תשעים אחוזים בוחרים "לסבול את גחמותיו" של החינוך בכפרי הנוער ולא לוותר עליו למרות תובענותו הרבה.
הרי ברור לכל בר בי רב שהחניך בכפר נוער נדרש לבצע משימות להן הוא לא נדרש בשום מסגרת חינוכית אחרת. קחו למשל את נושא העבודה במשק החקלאי. כחלק מתהליך השתלבותו של החניך, הוא נדרש לעבוד במשק יום בשבוע. לא זו בלבד: הוא נדרש לוותר על שבועיים מחופשתו השנתית לצורך תחזוקו של המשק החקלאי. זהו "מחיר" לא קל עבור נער או נערה שרוצים לנצל את חופשתם לבילוי או לעבודה ששכרה בצדה. מי שמוכן לשלם את "המחיר" הזה, חזקה עליו שהוא עושה זאת מתוך בחירה ולא מתוך גזירת גורל.
זהו רק אחד מ"המחירים" הרבים אותם נדרש החניך לשלם, ולאו דווקא הקשה מכולם. אם נעקוב אחר סדר היום האינטנסיבי בכפר הנוער נופתע לגלות איזה "מחיר" מוכן החניך לשלם כדי להימנות על הקהילייה החינוכית ועל "הבית" החם אותו הוא מוצא בין כותלי הכפר. וב"בית" הזה אין רגע דל. העשייה החינוכית התוססת משתרעת על פני כל שעות היממה, החל בהשכמה המוקדמת ובסדור החדרים טרם יציאה ללימודים, עבור דרך הכנת השיעורים המודרכת, השתלבות בחוגי ההעשרה הרבים, פעילות חברתית הערכית בקבוצה החינוכית, פעילות התנדבותית בתוך הכפר ומחוצה לו, פעילות מד"צים (מדריכים צעירים) מטעם מועצת הנוער וועדותיה, ההכנות לטכסים ולקבלת שבת, סדנאות התמיכה הרבות, כנסים, הרצאות, מופעים, נבחרות, להקות, צוותי הווי, פעילות במרכז המוסיקה, תזמורת והמצע קצר מהשתרע, וכל זה עד לכיבוי אורות שהוא מוכתב ומבוצע תחת עינו הפקוחה של הצוות החינוכי מסור. סדר יום כה עמוס אינו יכול להתבצע בניגוד לרצונם של החניכים שהגיעו מתוך בחירה למסגרת שהיא בעיקרה מסגרת וולונטרית.
אם דברי נכונים, ואני מעיד עלי שמיים וארץ שהם נכונים, אזי המסקנה ברורה: החינוך בכפרי הנוער לא נועד לילדים "מסכנים ובעייתיים". מבחינות רבות ניתן לראותו דווקא כ"חינוך אליטיסטי" הניתן ל"ראויי טיפוח". הוא אינו אליטיסטי במובן הרדוד והמרתיע של "אני ואפסי עוד", אלא במובן הזה שמי שאוהב אותו ומוכן "לשלם את המחיר" הכרוך בעוצמה החינוכית שבו, מי שמוכן לחוות אותו ולינוק ממנו את המיטב שבו, מי שמסוגל לצלוח את המהמורות שבדרך (ויש גם כאלו) יהיה בהכרח אדם טוב יותר. תשעים אחוזים מצליחים לעשות זאת. תשעים אחוזים שעושים את החברה שלנו טובה יותר. הוא אינו מתאים לכל אחד ולא כל אחד מתאים לו להתחנך בכפר נוער. הוא אינו מתאים לילדים אנוכיים שכל מה שחשוב להם זה קידומם האישי ו"אחריהם המבול". הוא אינו מתאים למנפצי מסגרות לשם ניפוץ. הוא אינו מתאים למי שאינו מסוגל לשאת בעול של העשייה והשותפות, וגם למי שאינו פתוח לשנות ולהשתנות. לכל השאר הוא מתאים. יהיו אלה עשירים או עניים, תלמידים טובים או מתקשים, עולים חדשים וותיקים, דלת העם ו"מלח הארץ".
ומילה אישית לפני שאסיים: הייתי חניך בכפר נוער והיום אני בעצמי מנהל כפר נוער. בדרך יצא לי לשרת כמעט בכל תפקיד במסגרת החינוך הפנימייתי (מדריך, מורה, מנהל פנימייה, מרכז הדרכה, מנהל בית ספר ומנהל כפר). חמישים שנה חיי קשורים לכפרי הנוער. כמי שעקב אחר פעילותם והיה חלק ממנה במשך תקופה כה ארוכה, אני אומר בלא היסוס: כפרי הנוער של אז ושל היום, אלה שהצמיחו ראשי ממשלה ונשיאים ומצמיחים היום אזרחים נפלאים המשולבים בכל שדרות העשייה, נותרו אולי היצירה הייחודית האחת שהציונות יצרה וממשיכה לשמור על הגחלת. כפרי הנוער בישראל, שאין להם אח ורע בשום מקום אחר בעולם, ידעו לצלוח את המהמורות ותמורות שעברו על החברה והמדינה ולהתאים עצמם לכל משימה לאומית וחברתית שעמדה על הפרק. והלוואי שזה יימשך....
שאול אלבז הוא מנהל כפר הנוער מאיר שפיה.
