ביום ראשון כח' באייר, ניקרא כולנו לחגוג את "יום ירושלים". באותו יום אנו צפויים למבול של טכסים ושל נאומים בהם יחזרו שוב ושוב הביטויים האלמותיים: "העיר שחוברה לה יחדיו", "סלע קיומנו", "נצח נצחים", ועד כהנה וכהנה ביטויים שנטחנו עד דק בשנים האחרונות. ברקע יישמע "ההמנון" הפרטי של העיר: "ירושלים של זהב" וגם מקומו של "שיר המעלות" מספר "תהילים" על מילותיו הנצחיות, לא ייפקד : "בשוב ה' את שיבת ציון, היינו כחולמים. אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה... אז יאמרו בגויים, הגדיל ה' לעשות עם אלה, הגדיל ה' לעשות עמנו, היינו שמחים...".
אני מודה שדווקא שיר זה האחרון הוא שיר כלבבי, וזאת משום שהוא "מרים לי להנחתה" ובדרכי הנלוזה כ"משבית שמחות", אשאל בתמיהה "מה לשמחה זו עושה?". אני יודע שהפעם, מלאכתי לא תהיה קלה שהרי ממה נפשך: האם יעלה על הדעת לדבר סרה ב"חג ירושלים" לנוכח המציאות המרנינה השוררת ב"עיר שחוברה לה יחדיו?" הלא בשביל זה צריך להיות ציני חסר תקנה, ואני, עם כל רצוני הטוב, אינני כזה.
כמו רבים אחרים, גם אני מתקשה להישאר אדיש מול הפלא הגדול המתרחש לנגד עיניי ודי בכך שאזדמן לשעה קלה במזרח העיר כדי לעמוד משתאה לנוכח המראה הקסום המתגלה לנגד עיניי: זרם הבלתי פוסק של המוני בית ישראל שוטפים את סמטאות העיר ומטיילים להנאתם על טפם ועל זקניהם בכל הסמטאות. הם משוטטים בשכונות סילוואן ושועפאט, בית חנינא וג'בל מוכאבר, ראס אל-עמוד ועיסאוויה נלהבים לראות את פינות החמד הצצות חדשות לבקרים בואך "עוטף ירושלים".
הלב מתרחב כשאתה רואה באיזו אהבה, מהולה בקורטוב של הערצה, הם מתקבלים שם על ידי "בני הדודים" אותם "שחררנו". המילים הערביות "מרחבה" ו"אהלן וסהלן" מתערבבות להן בחן במלים העבריות "מה קורה?" ו"מה נשמע?", דברי מתיקה עסיסיים מוגשים לכל עובר אורח מזדמן ובתי הקפה מפוצצים בישראלים היושבים בניחותא עם "בני דודיהם" ומפטפטים אתם בהנאה על הא ועל דא, תוך שאיפת עשן נרגילה בטעם תפוחים ותוך לגימת קפה ערבי מהביל מתוך ספלון זעיר.
חשוב להדגיש שמציאות מרגשת זאת אינה נחלת מזרח העיר בלבד. היא מתקיימת גם במערבה, שם ניתן לראות את המוני "בני ישמעאל" מסתובבים להם באין מפריע. הם ממלאים את רחוב עזה ברחביה, את רחוב קינג ג'ורג' הסואן, ואפילו ברחוב יפו בואך "שוק מחנה יהודה" שם הם מתקבלים בכבוד מלכים. השיא שמור כמובן ל"אצטדיון טדי" שם חברי "הפאמיליה הבית"רית" לא יודעים את נפשם מרוב שמחה ויוצאים מגדרם כדי להנעים את שהות אורחיהם הערבים.
אמנם הם לא מגישים להם פרחים כי פרחים זה לא הסגנון של "טדי", אך שקיות גרעינים שחורים הם בהחלט מגישים להם ואף מזמינים אותם לפצח בקול ולירוק את הקליפות על השכנים שמתחתם וזאת על פי המסורת שהשתרשה והפכה לסמל המרכזי של כל אוהד כדורגל מושבע. האורחים ממזרח העיר לא נשארים חייבים. הם מחזירים למארחיהם אהבה ויחד אתם הם מעודדים בגרון ניחר את הקבוצה האהודה ביותר במגזר הערבי בכלל, ובמזרח ירושלים בפרט, ומי שלא ראה שמחתם כש"בית"ר" מבקיעה גול לא ראה שמחה מימיו.
את הנשים ממזרח העיר לא תמצא ב"אצטדיון טדי", אך בשאר חלקי העיר ניתן גם ניתן לראותן עטופות מכף רגל ועד ראש, זו ב"בורקה" וזו ב"עיבאיה", זו ב"ניקאב" וזו ב"צ'אדור", כשהן מטיילות להנאתן ברחוב יפו או עושות "שופינג" ברחוב בן יהודה, או סתם יושבות להן בבתי הקפה ומנהלות שיח נשים ער עם חברותיהן היהודיות. מה אומר ומה אגיד? ממש "אחרית הימים".
חשוב לציין שמציאות קסומה זו לא נוצרה מאליה. אלמלא תבונתן וחכמתן של כל ממשלות ישראל לדורותיהן, דבר מכל זה לא היה קורה. מנהיגינו, ברוב תבונתם, צפו את העתיד ובמקום לצאת בנאומים חוצבי להבות וב"אלבומי ניצחון" אחרי ש"סלע קיומנו" שוחררה, הם שקדו על בניית תשתית לדו-קיום ועשו לילות כימים כדי להפוך את האויב של אתמול לאוהב של היום ושל מחר. על כך מגיע לכל אחד מהם מלא הכבוד והיקר. גם לראשי הפלסטינאים, ובמיוחד "לאיש עם השערות על הפנים" כדברי מנחם בגין, מגיע כבוד גדול. אלמלא נחישותו לעשות "שלום של אמיצים" הנס לא היה מתרחש. מה הפלא שהוא זכה ב"פרס נובל לשלום", יחד עם "יצחק היקר" ועם שמעון שלנו. על כך נאמר : "...הגדיל ה' לעשות עם אלה....היינו כחולמים....".
חלומות באספמיה כמובן. דבר מכל מה שנאמר לא קרה באמת. "העיר שחוברה לה יחדיו" מעולם לא הייתה כל כך מחולקת. החומה הצנועה עליה שרה נעמי שמר, הייתה מחווירה מבושה אם הייתה רואה אה החומה שהוקמה "בליבה" של העיר. למראה חומה מפלצתית זו, אני מתגעגע לאותם ימים רחוקים בהם המזרח היה מזרח והמערב היה מערב. אמנם הכותל לא היה בידנו, אבל דווקא משום כך היה לנו על מה לחלום. היום אפילו חלומות לא נותרו לנו. אני יודע שדבריי אלה עלולים לקומם רבים ובכך אני שם את נפשי בכפי, ואף על כן אני אומר בקול צלול: בשבילי "יום ירושלים" רחוק מלהיות "יום חג". הייתה לי הזכות (?) להשתתף ב"שחרור ירושלים". אני זוכר את ההתרגשות שאחזה בי כשנודע לנו שאני הקטן הולך להשתתף ב"עשיית היסטוריה". בשביל זה הייתי מוכן למסור את נפשי (מה שבאמת כמעט קרה). היינו אז תמימים (לפחות אני). האמנו שאחרי "הניצחון המזהיר" יבוא "השלום המזהיר". חמישים שנה "היינו כחולמים..." אבל "משיח לא בא"...
