התערוכה מנסה לחקור את מושג הבית הן במימד הפרטי והן במימד הציבורי-פוליטי, תוך כדי התייחסות לכך שההפרדה בין מימדים אלו אינה ברורה וחד משמעית, כפי שטענו הוגות פמיניסטיות כבר בשנות השבעים - "הפרטי הוא הפוליטי".
התערוכה משקפת רגעים בודדים, טיפה בים מתוך המגוון האינסופי האפשרי של המבט על הבית, ובוחנת את גבולותיו. הסרטים עוסקים בבית כמושג ובניסיון "להרגיש בבית"- הרצון להרגיש שייך. צירוף המלים "להרגיש בבית" מצביע על הצורך לפעול בכדי להיות חלק ממשהו, הצורך לעשות מאמץ על מנת להרגיש שייכות.
אוצרות התערוכה בחרו להציג עבודות וידאו המייצגות קשת רחבה של התייחסויות, החל בפרטי והאישי ביותר - ההסתכלות על הבית הפרטי בדמות הילדות והזיכרונות האישיים של טלי נבון, או של מייקל גיבור סרטה של נירה פרג, ועד לשאלות העוסקות בגבולות הבית הלאומי, כפי שמשתקפות בדרפור של יוסי עטייה ואיתמר רוז ובמשכנות עפר וחסד של שוקה גלוטמן.
השם מקום משלנו מנסה לשקף סינתזה ישראלית בין הפרטי לציבורי, מחד גיסא מתייחס ל"חדר משלה" ספרה של וירג'יניה וולף המתייחס למקום פרטי הנדרש לאמנית כדי ליצור, מאידך הוא מתייחס למושג "אחד משלנו": מושג צבאי וגברי המעיד על השתייכות אל הבית הישראלי. מקום משלנו מתייחס לפיסת הארץ הנקראת מדינת ישראל, הבית הלאומי הישראלי ואל מגוון הפרטים הרוצים להזדהות איתו ומנסים להרגיש בו בבית. אנו תקווה שמקבץ הסרטים חושף משהו מטבעה המורכב של הארץ בהווה שאנו חיים בו, ונותן במה למגוון של מבטים 'אחרים' על הבית.
מקום משלנו- תערוכת וידיאו ארט, רחבת ענבל, מרכז סוזן דלאל, נווה צדק תל אביב. 15 ו- 22 ביולי 2010
אוצרות: כרמל גוטליב קמחי וגלית ברדור, הפקה: המרכז האתני הרב תחומי ענבל
משתתפים/ות: מור ארקדיר ורונה פרי, ליטל אשכנזי, שוקה גלוטמן, דנה לוי, שרון לנגר, טלי נבון, ורד נסים, יוסי עטיה ואיתמר רוז, תום פניני, נירה פרג, דפנה שלום.
הסרטים שיוצגו בתערוכה:
סוג של שייכות בזק מודגם בסרטה של דנה לוי - התנתקות, המציג תהליך כמו אורגני של התפשטות מבנים על עץ. כמו מבלי משים, מתכסה ומופשט עץ ירוק יפהפה, בכסות של בתי עץ העוטפים אותו, תוקעים בו דגל עד שכמעט חונקים אותו. ההתישבות המהירה היא ביטוי ויזואלי לאלה המרגישים בבית בקלות רבה מדי. מסתבר כי אין זו התיישבות קבע, וכפי שהשתרגה לה על העץ היא גם מופשטת ממנו - הבית הזה הוא ארעי ולא בטוח.
הדמויות בסרטן של מור ארקדיר ורונה פרי- רח' 3053 מס' 3 יפו יוצאות לפעולה בכדי לכבוש להן פיסת נדל"ן. שתי הבנות מחליטות להתיישב בשיטת "חומה ומגדל" על גג של בניין יפואי. בדרך הן מתקבלות בברכה ושותות תה בחדר המדרגות עם שכנה ערבייה.
הכיבוש הוא גם נושא סרטו של שוקה גלוטמן - משכנות עפר וחסד. כאשר מביטים בבתים הנטושים המתגלים לעינינו בסרט, נדמה שהם משלנו, מוכרים מאוד, מזרח תיכוניים. הטקסט המלווה את הסרט גם הוא מזוהה מיד בזיכרון הקולקטיבי שלנו כאחד הטקסטים של פלסטינים שנושלו מבתיהם. אלא שבעיית הפליטות וחוסר הבית, מסתבר אינה רק ערבית אלא בעייה אוניברסלית ולא ישראלית פרטית.
בעיית הפליטות והשאלות המוסריות הנוגעות לה עומדות במרכז הסרט דרפור. היוצרים יוסי עטיה ואיתמר רוז, מציגים סימולציה של גבולות הבית הלאומי הישראלי, על מנת לחשוף את קשת הדעות של העוברים והשבים בנוגע לבעיית הפליטות ומתן המקלט לגולים.
הפליטות וחוסר הבית הם שני נושאים בהם עוסקת בחריפות נירה פרג בסרטה סובניר. פרג לוקחת אותנו לסיור בתל אביב של מטה - נופים עירוניים נחשלים, אשר לצד הטקסט והסיפור של מייקל מקונגו נדמים לנו כשייכים למדינת עולם שלישי. החיבור של הטקסט עם התמונה מכוון אותנו לזהות בדימויים הסביבתיים את האחר.
זכרונות ילדות אחרים לגמרי עולים בסרטה של טלי נבון - מי שתופס. דרך חרכי תריס שמגדיר מקום ויוצר מרחב סיפי, האמנית כמעט מציירת זכרון של בית ילדותה. פתיחת התריס מאפשרת הצצה אל העבר ומחברת בין הילדה (האמנית עצמה) לבין הגוף הנשי הבוגר הנכרך בחבל - תומך ומגביל כאחד.
אשה בבית, מוצגת בעבודתה של ורד ניסים - מניפה את השמלה. דמות אישה, לובשת מכנסיים צעקניות וכפכפי פלסטיק זולים, סוחטת סחבה בדלי, במטבח בעל מאפיינים ישראליים מאוד. המרחב, ההעמדה וההתרחשות זועקות דלות חומר ישראלית. הסרט מעמיד במרכזו אשה שפניה מוסתרות, ובכך למעשה הופך אותה לכל אשה. לא ברור אם האשה מנקה את ביתה או מבריקה ביתם של אחרים, בכל מקרה הגורל הנשי, הממסגר אותה במטבח הוא העומד כאן לדיון.
הגיבורה הנשית בסרט ושוב יום של ליטל אשכנזי מחפשת גאולה. האמנית ישובה בשמלה לבנה, יחפה בצמתים מרכזיות בתל אביב. אחרותה מודגשת ביחס למהומה העירונית מסביב, ממתינה כמו סולוויג על מעין מרפסת דמיונית בציפייה אינסופית. היא יושבת ומחכה גם כמו שמחכים דידי וגוגו לגודו, במחזה של סמואל בקט, כמו הדמויות היא משחקת בנדמה לי שיקרה משהו.
זרה אורבאנית קיימת בעבודתו של תום פניני – ביג וולקנו. הסרט מעמיד במרכזו בית דירות תל אביבי טיפוסי של שלוש קומות. הצילום של הבנאליה מופרע על ידי הגילוי האיטי שלבניין גיבנת שחורה על הגג, גיבנת שמתחילה להעלות עשן. אט אט מתגלה על גג הבניין הר געש פעיל, החשיכה היורדת מעצימה את השתוללותו והוא נראה בהתפוצצות מתמדת.
דינמיקות פנים ביתיות שעקבותיהן נגלות בחלונות, מוצגות בסרטה של שרון לנגר - להיות שם. האמנית מוציאה אותנו למסע לאורך רחובות תל אביב, בהם מצולמים חלונות ישראליים טיפוסיים. מבעד לחלונות והמרפסות ניתן לקבל מושג על חיי המתגוררים בתוך הבית.
המשאלה להתגורר בבית כזה או אחר, מתכתבת היטב עם התזה של מחכים לגודו המלווה את ושוב יום, התחושה שבמקום אחר טוב יותר ושגאולה עוד תגיע, הבית וכל חלקיו יהיו שלמים, מחבקים ומעניקים בטחון וחום. בפועל זו משאלה שהבית אמור למלא ומתבררת כפנטום, אך אשליה.
מהבית הפרטי אל בית מסוג אחר לגמרי, הבית שבטקסט. לאורך 2000 שנה הציעה ועדיין מציעה היהדות לקהלה שייכות דתית, אתנית ולאומית. בסרטה שירת הים מציגה דפנה שלום ניסיון של עיוור להתמצא בטקסט יהודי. העיוור ממוקם במעין מעמד של בית כנסת ובמקום האצבע המורה המסוגננת של קריאת פסוקו של יום או קריאת ההפטרה מוצגות ידיים עמלות, כסוסות ציפורניים של איש עבודה, המפענחות טקסט בכתב ברייל.
