העולם המודרני מרבה לדבר על שלום: מנהיגים חותמים על הצהרות, מקיימים ועידות ומכריזים על מסגרות חדשות; אנשי דת מארחים מפגשים בין-דתיים; עסקאות כלכליות נארזות כמנועי יציבות. ומנגד, האלימות נמשכת. השאלה המתבקשת היא האם היהדות, הנצרות והאסלאם מסוגלות לספק תשתית מוסרית עמידה לשלום — או שמא הסכסוכים בני זמננו הפכו בעיקרם למאבקים פוליטיים, אסטרטגיים ולאומיים, שבהם הדת מגויסת בעיקר כזהות, כהצדקה או כשפת גיוס.
בריאיון שנערך מטעם ועדת Bigwil הבין-לאומית לדיפלומטיה כלכלית, מסחר והשקעות, מנהיג בין-דתי ואסטרטג פיתוח ניגרי — ומי שמכהן כיו"ר הסניף האפריקאי של התנועה האברהמית — משרטט חזון של יבשת שמתנהלת מול העולם כשותפה שוות מעמד, ולא כתלויה בו.
אימאמית ואמנית סופית מהולנד, מייסדת הסניף ההולנדי של התנועה האברהמית, מניחה על השולחן מתווה שלם ליציבות במזרח התיכון: תיווך סיני במקום דיפלומטיה מערבית שמיצתה את כוחה, נוכחות נשית משמעותית בשולחן המשא ומתן, ותלות כלכלית הדדית שתייקר את מחיר המלחמה.
מעטים העמים שגורלם עוצב באופן כה עקבי בידי שאיפותיהן של מעצמות גדולות מהם. ההיסטוריה היהודית איננה שרשרת אחת ארוכה ורצופה של סבל, אך היא גם לא משל מוסר פשוט של נבלים וקורבנות. זהו סיפורה של אומה קטנה שהאריכה ימים יותר מאשר אימפריה אחר אימפריה — אשורית, בבלית, פרסית, יוונית, רומית, נוצרית, אסלאמית ומודרנית — בעודה מחזיקה לאורך כל הדרך בדת, בשפה ובתחושת שייכות משותפות.
אסטרטג פוליטי ישראלי ותיק שהפך ל"יזם שלום" מהמר על כך שדווקא זהות "אברהמית" משותפת — ולא עוד פסגה ממשלתית — היא שתגרום לנורמליזציה במזרח התיכון להחזיק מעמד לאורך זמן. תום וגנר, איש אסטרטגיה ותקשורת פוליטית וסופר, מוביל בשנים האחרונות רשת עולמית בשם "התנועה האברהמית", שפועלת כיום בעשרות מדינות ומבקשת לבסס את השלום לא באולמות פסגה — אלא בסלונים, בקבוצות וואטסאפ ובמפגשים בין-דתיים, מרבאט ועד ארביל.
הרבה לפני שלירושלים היו חומות ולמכה היה שם, איש אחד מאוּר זכור בזכות אוהל שפתח במדבר וסירובו לתת לעובר אורח לחלוף בלי ארוחה. הדימוי הזה – הכנסת אורחים ללא תנאים ואמונה ללא אלילים – הוא החוט שמחבר בין היהדות, הנצרות והאסלאם, ששלושתן רואות עצמן דתות אברהמיות וממשיכות דרכו של אותו אב קדמון: אברהם ליהודים ולנוצרים, איברהים למוסלמים.
בספר בראשית אב אחד מעמיד שתי אומות: לאברהם נולד ישמעאל מהגר ואחר כך יצחק משרה, ומאותו בית יחיד צמחו שלוש דתות עולמיות הרואות בו את אביהן. דווקא בטקסט המכונן לא מתוארת איבה מתמשכת בין האחים — הם אף נפגשים לקבור יחד את אביהם. את הקרע שרוב האנשים מניחים שהיה שם מההתחלה חוללו בעיקר הדורות המאוחרים, והיום מנסים גופים בין-דתיים ומדיניים להחזיר את הסיפור לשורשו המשותף.
