תום וגנר הוא אסטרטג, סופר ו"יזם שלום" ישראלי, שהקים את התנועה האברהמית — המכונה גם התנועה האברהמית העולמית — מתוך מטרה לגבש זהות אזורית משותפת ליהודים, מוסלמים, נוצרים, דרוזים, עלווים ובני מיעוטים נוספים, על בסיס המוצא הרוחני המשותף מאברהם. הוא מכנה זאת "אברהמיזם פוליטי": מטריית זהות שאינה מבקשת למחוק מנהגים דתיים או תרבותיים, אלא להנמיך במכוון את העוינות בין הקבוצות.
וגנר גדל בחוגים פוליטיים ישראליים שמאלה מהמרכז — נוער שלום עכשיו ונוער מרצ — ושירת בשלהי שנות התשעים במנהלת התיאום והקישור של צה"ל באזור יריחו, שם תיאם בין הכוחות הישראליים למשטרת הרשות הפלסטינית. בהמשך שימש דובר של ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק, עסק בבניית שלום במרכז פרס לשלום ובבנק העולמי, ורק אז פנה לדיפלומטיה בין-דתית. ספרו "המהפכה האברהמית: נוסחת שלום מזרח תיכונית", שראה אור בעברית, אנגלית, ערבית, הולנדית, אינדונזית ושפות נוספות, טוען כי פסוקים מסוימים בקוראן תומכים בזיקה ההיסטורית היהודית לארץ.
הטיעון שלו, בתמצית: רוב הסכסוכים במזרח התיכון מונעים מזהות — דינמיקה של "אנחנו מול הם" שגבולות לבדם אינם יכולים לפתור. התשובה, לשיטתו, היא הרחבת ה"אנחנו" באמצעות נרטיב אברהמי משותף שכבר מקובל, ברמה כזו או אחרת, על יהודים, מוסלמים דתיים וחילונים, נוצרים, דרוזים ועלווים. הוא מעמיד זאת מול תנועות אסלאמיסטיות כמו האחים המוסלמים וחיזבאללה, שמציעות חבילה שלמה של זהות, קהילה ושירותים כמעט בלי נרטיב נגדי ממוסד. מולן הוא מציב את מה שהוא מכנה "אסלאם אברהמי": נאמן למקורות האסלאם, אך מכיר בזיקה ההיסטורית היהודית ומגדיר את הקיצוניות כאויב משותף ליהודים, נוצרים, מוסלמים ובני מיעוטים.
התנועה יצאה לדרך סביב 2019 והאיצה בחדות לאחר מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023. היא מציגה את עצמה כהשלמה אזרחית, רוחנית ועממית להסכמי אברהם שנחתמו מלמעלה. עד סוף 2026 דיווחה על סניפים בישראל, מרוקו, עיראק, עזה ואזורי הרשות הפלסטינית, לבנון, מצרים, סוריה, ירדן, פקיסטן, סומלילנד, סודן, גאנה, ניגריה, קמרון, ליבריה, קנדה, הולנד, פינלנד, צ'כיה, סלובקיה ודרום אפריקה, בין היתר — לצד מועצה בין-דתית שהושקה באוגוסט 2026 בראשות משותפת של הרב ד"ר יעקב נגן מהמרכז הבין-דתי בירושלים.
"אנחנו פרו-אברהם, לא פשוט פרו-ישראל."
המחיר האנושי של העמדה הזו ממשי. יושב ראש הסניף הפקיסטני, ח'ורם עלי רזא, שהה ארבעה חודשים במעצר לאחר שהרשויות חקרו את פעילותו למען שלום, והוא ממשיך בעבודתו חרף הסיכון והלחץ המשפחתי. החוקר הסוני העיראקי אבו מוסא אל-עיראקי טוען כי נורמליזציה משרתת את האינטרס העיראקי, אף שהחוק בעיראק קובע מאסר עולם או עונש מוות על קידום רעיונות ציוניים או קשרים עם ישראל. כלי תקשורת פרו-איראניים תייגו את התנועה כ"חדירה", ותקשורת טורקית הגיבה בחריפות למינויים בסניף העלווי — תזכורת עד כמה השטח הזה שנוי במחלוקת.
המסלול הפרסי: "הסכמי כורש" ופירעון חוב בן 2,500 שנה
אם התנועה האברהמית היא הפרויקט האזורי של וגנר, "הסכמי כורש" הם התאום הפרסי שלו — ספר שכתב יחד עם הסופר והפעיל האיראני האופוזיציוני ארש חמדיאן, שראה אור תחילה בעברית ומהדורה אנגלית שלו הוכרזה סביב מרץ 2026. הספר נשען על מורשתו של כורש הגדול, המלך האחמני שהתנ"ך מכנה "משיחו" (ישעיהו מ"ה) על ששחרר את היהודים מגלות בבל והתיר את בניין המקדש. במסורת האיראנית נחשב כורש לאבי האומה ולסמל של שלטון סובלני.
וגנר וחמדיאן טוענים כי העוינות שאחרי 1979 היא חריגה שנכפתה בידי הרפובליקה האסלאמית ולא גזירת גורל, ומציגים את כורש כ"ציוני הראשון". הם מציעים מפת דרכים לאומית וחילונית לשותפות בין ישראל לאיראן דמוקרטית עתידית. המונח "הסכמי כורש" עצמו זכה לתפוצה בזכות יורש העצר רזא פהלווי, שתיאר כך את פני הקשרים האפשריים עם איראן שאחרי המשטר. הספר הושק רשמית באינטרנט ב-11 במרץ 2026, והצעותיו מעשיות בעיקרן: מומחיות ישראלית בהתפלה ובהשקיה מול משבר המים באיראן, אנרגיה, טכנולוגיה, תיירות וחינוך — לצד חזון להרחבת מסגרת I2U2 (הודו, ישראל, איחוד האמירויות וארה"ב) ל"I4U2" שתכלול יום אחד גם את איראן ועיראק.
התשתית הדיפלומטית: הסכמי אברהם, שש שנים אחרי
וגנר לא המציא את רעיון הקרבה האברהמית ככלי דיפלומטי — הוא בונה על הסכמי אברהם, הסכמי הנורמליזציה בתיווך אמריקאי שנחתמו ב-2020 בין ישראל לאיחוד האמירויות ולבחריין, ולאחר מכן למרוקו, כאשר סודן חתמה על הצהרה שמעולם לא יושמה במלואה. בשונה מהסכם שלום קלאסי שמסיים מלחמה או מסדיר שטח, מדובר במסגרות נורמליזציה: שגרירויות, טיסות ישירות, סחר, תיירות ושיתוף פעולה ביטחוני, שנבנו במכוון סביב אינטרסים משותפים ולא סביב פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
מבחינה כלכלית, התוצאות ממשיות אך לא אחידות. הסחר המצטבר בין ישראל לאמירויות הגיע לכ-14.5 מיליארד דולר עד אמצע 2026, על בסיס הסכם שותפות כלכלית מקיף; תנועת הנוסעים בין המדינות עמדה על כ-1.53 מיליון ב-2025, זינוק של יותר מ-70 אחוזים בשנה; מרוקו הפכה לרוכשת מרכזית של מערכות הגנה ישראליות; היקפי הסחר של בחריין נותרו קטנים בהרבה, גם אם הקשרים הבין-ממשלתיים החזיקו מעמד. ההסכמים שרדו את מבחן הלחץ של המלחמות שאחרי 7 באוקטובר 2023 בעזה, בלבנון ואחר כך מול איראן — אף חותמת לא פרשה — אך שיתוף הפעולה הגלוי לציבור התקרר בחדות בבחריין ובמרוקו על רקע כעס פנימי סביב הנפגעים בעזה.
מבקרים מציינים כי ההסכמים הדירו במכוון את הסוגיה הפלסטינית כתנאי מקדים — תכנון שאיפשר פריצות דרך מהירות, אך הותיר את המסגרת חשופה פוליטית, ולטענתם גם העניק לישראל מרחב פעולה רחב יותר בגדה המערבית בלי להידרש לדרישות הפלסטיניות המרכזיות. ערב הסעודית, המצטרפת הפוטנציאלית המשמעותית ביותר, נותרת מחוץ למסגרת. עם זאת, בספטמבר 2026 קיימו ישראל, מרוקו וארצות הברית פסגה משולשת בניו יורק, ובה סוכם לשדרג את הנציגויות לשגרירויות מלאות ולהרחיב את קווי הטיסה — סימן, לדברי גורמים רשמיים, לכך ששלב שאחרי המלחמה עוסק בהעמקה ולא רק בהישרדות.
הזרוע הרב-לאומית: פורום הנגב ושש קבוצות העבודה
אם הסכמי אברהם סיפקו את לחיצת היד, פורום הנגב — שנולד בפסגת הנגב במרץ 2022 בשדה בוקר, בהשתתפות ישראל, ארצות הברית, האמירויות, בחריין, מרוקו ומצרים — נועד לספק את ההמשך. מסגרת שאומצה בנובמבר 2022 בנתה אותו סביב ועידת שרי חוץ שנתית, נשיאות מתחלפת, ועדת היגוי ושש קבוצות עבודה: מזון ומים, ביטחון וטכנולוגיה, אנרגיה נקייה, תיירות, בריאות, וחינוך ודו-קיום.
המפגש הגדול ביותר, כ-150 נציגים, התכנס באבו דאבי בינואר 2023 והיה הכינוס הרב-לאומי הישראלי-ערבי הגדול מסוגו זה עשורים. ועידה שנייה, שתוכננה למרקש, הייתה אמורה לאשר פרויקטים קונקרטיים ואולי לצרף את ירדן כחברה מלאה ואת הרשות הפלסטינית כמשתתפת. היא לא התקיימה: מתקפת 7 באוקטובר והמלחמות שבאו אחריה ביטלו את הפסגה, והפורום שקע בתרדמת. אנליסטים ובכירים אמריקאים לשעבר שהיו מעורבים בעיצובו ממשיכים לקרוא להחייאתו כפלטפורמה מוכנה מראש כשהתנאים יאפשרו זאת — וההיגיון שלו, גם אם לא הפעילות, הוא מה שתנועות כמו זו של וגנר מנסות לשמר בינתיים.
המציאות בשטח, סוף ספטמבר 2026
כשמניחים זה לצד זה את הדיפלומטיה, הכלכלה ובניית הנרטיב מלמטה, מתקבלת תמונה מעורבת אך עמידה. שגרירויות מלאות ושגרירים פועלים מול האמירויות ובחריין; מרוקו נמצאת באמצע שדרוג בעקבות הפסגה המשולשת בניו יורק. שיתוף הפעולה הביטחוני העמיק מהר יותר מהדיפלומטיה הפומבית: מרוקו הפכה לרוכשת מרכזית של מערכות הגנה אווירית ולוויינות ישראליות, וב-2026, על רקע העימות האזורי מול איראן, פרסה ישראל סוללת כיפת ברזל לסיוע בהגנת האמירויות — סימן גלוי ונדיר לאמון שנבנה מאז 2020.
הקשרים בין אנשים מספרים סיפור שברירי יותר. הטיסות הישירות והתיירות פרחו אחרי 2020, אך תמונות המלחמה והפוליטיקה הפנימית קיררו שוב ושוב את שיתוף הפעולה הגלוי בבחריין ובמרוקו, גם כשהסחר והתיאום הביטחוני השקט נמשכו מתחת לפני השטח. ב-24 בספטמבר 2026 התכנס בניו יורק המפגש הרב-לאומי הרשמי הראשון של מדינות ההסכמים מאז ינואר 2023, בהשתתפות קזחסטן לראשונה, כשהדגש עובר מנורמליזציות חדשות אל שיתוף פעולה מעשי.
בדיוק אל תוך הפער הזה, שבין עמידות רשמית שקטה לבין סנטימנט ציבורי מעורער, מנסים וגנר והסניפים שלו — כמו זה של רזא בפקיסטן — להחדיר את מה שההסכמים מעולם לא סיפקו: סיפור שאנשים רגילים אולי יאמינו בו. השאלה אם "אברהמיזם פוליטי" יוכל להתרחב מעבר למתנדבים ולפעילים מסורים, ולשנות עמדות ולא רק כותרות, נותרת השאלה הפתוחה המרכזית — ווגנר, כמו האזור כולו, ימשיכו לבחון אותה בחודשים הקרובים.
