מתקפת חמאס ב-7 באוקטובר 2023 והמלחמה הארוכה שבאה בעקבותיה, העימותים האזוריים הרב-זירתיים מול איראן ושלוחיה, הפסקות האש השבריריות והחלקיות ברצועת עזה שהחלו בסוף 2025, המתיחות המתמשכת ביהודה ושומרון והסידורים המחודשים שנוצרו אחרי העימות עם איראן — כל אלה העמידו במבחן כל טענה בדבר דיפלומטיה ודו-קיום.
התשובה הכנה אינה פשוטה ואינה מנחמת. שלוש המסורות האברהמיות מכילות תורות רבות-עוצמה על רחמים, צדק, כבוד האדם, צדקה, הגנה על הגר ופיוס. באותה נשימה, הכתבים המקודשים וההיסטוריה של כל אחת מהן כוללים גם מלחמה, כיבוש, שיפוט וכוח פוליטי. הדת יכולה להציע אוצר מילים מוסרי לשלום; היא אינה יכולה לייצר שלום פוליטי או לקיים אותו לבדה. לשם כך נדרשים מוסדות, הסדרי ביטחון, תמריצים כלכליים והעבודה הקשה של הדיפלומטיה.
מה הסכמי אברהם באמת מייצגים
המונח "אברהמי" מציין פשוט את העובדה שהיהדות, הנצרות והאסלאם מייחסות שושלת רוחנית משמעותית לאברהם. הסכמי אברהם המודרניים, לעומת זאת, מעולם לא היו הסכם תיאולוגי. מדובר בהסכמים דיפלומטיים לנורמליזציה של היחסים בין ישראל לכמה מדינות ערביות ומוסלמיות: איחוד האמירויות ובחריין בספטמבר 2020, ואחריהן מרוקו וסודן, ולאחרונה קזחסטן שהצטרפה רשמית בנובמבר 2025.
ההצהרה המקורית דיברה על הבנה הדדית, דו-קיום, כבוד האדם, חופש דת, דיאלוג בין-דתי ויחסי ידידות בין מדינות. ההסכמים הדו-צדדיים התמקדו בשיתופי פעולה מעשיים: סחר, תיירות, טכנולוגיה, חילופים מדעיים, מגע תרבותי ותיאום ביטחוני. איש מן הצדדים לא נדרש לוותר על דתו או לשכתב את הנרטיב הלאומי שלו.
מאז, הסחר בין ישראל לשותפותיה להסכמים המשיך לצמוח גם בתנאי מלחמה, שיתוף הפעולה הביטחוני — ובכלל זה תיאום הגנה אווירית — התעמק, והקשרים העסקיים והתיירותיים הוכיחו עמידות מפתיעה. עם זאת, דעת הקהל בכמה ממדינות החתימה נותרה חשדנית, וההתרחבות לשחקניות מרכזיות כמו סעודיה נתקעה שוב ושוב סביב הסוגיה הפלסטינית. המסקנה: ההסכמים מוכיחים שמדינות בעלות רוב דתי שונה ועבר טעון יכולות לבחור בדו-קיום פרגמטי — אך אינם מוכיחים שתיאולוגיה לבדה מייצרת שלום.
הדת יכולה לעודד שלום — אך לא להבטיח אותו
המסורת היהודית מכילה כמה מן הדרישות המוסריות המפורשות ביותר ביחס לגר ולחלש. ויקרא י"ט י"ח מצווה "ואהבת לרעך כמוך"; דברים י' י"ט מורה לאהוב את הגר, מתוך זיכרון היות העם גרים במצרים. הפסוקים קושרים בין זיכרון היסטורי של סבל לבין אחריות בהווה. התורה הנוצרית מעניקה משקל יוצא דופן לאהבת הזולת, לסליחה ולפיוס; המסורת האסלאמית מדגישה צדק (עדל), רחמים (רחמה), צדקה והגנה על החלש.
ובכל זאת, טקסטים דתיים אינם מכתיבים אוטומטית את התנהגותן של מדינות ואף לא של מאמינים בודדים. ממשלות נוצריות, מוסלמיות ויהודיות ניהלו מלחמות; כך גם ממשלות חילוניות. סכסוכים מודרניים נולדים משילוב של טריטוריה, ריבונות, חששות ביטחוניים, לאומיות, זיכרון היסטורי, אינטרסים כלכליים, תחרות על משאבים, אידיאולוגיה — ולעיתים גם זהות דתית. הצגת מלחמה עכשווית כ"דתית" גרידא היא לרוב פישוט יתר.
האם מלחמות ימינו הן מלחמות דת?
לסכסוך הישראלי-פלסטיני יש ממדים דתיים עמוקים. ירושלים, הר הבית / חַרַם א-שריף, ההיסטוריה המקודשת והמקומות הקדושים חשובים עד מאוד ליהודים, למוסלמים ולנוצרים. ואולם מדובר גם בסכסוך לאומי בין שני עמים התובעים את אותה ארץ, ובתוכו פליטים, גבולות, התנחלויות, ביטחון, הגדרה עצמית ונרטיבים היסטוריים מתחרים.
יש ישראלים יהודים התומכים במדינה פלסטינית, ויש קולות מוסלמים המקבלים את קיומה של ישראל. יש שחקנים חילונים ודתיים בשני הצדדים. הדיפלומטיה הבינלאומית ממשיכה למסגר את הסוגיה בראש ובראשונה כסכסוך פוליטי בין שתי קהילות לאומיות ולא כמחלוקת תיאולוגית. צמצומו ל"יהודים מול מוסלמים" מוחק את המורכבות הזו ומקשה על מציאת פתרונות. דפוס דומה ניכר גם במקומות אחרים: העימותים באזור מאז 2023 עסקו בשאיפות אסטרטגיות איראניות, בלוחמת שלוחים, בתחרות בין מעצמות ובמאבקי כוח מקומיים — הרבה יותר מאשר בדוקטרינה דתית טהורה.
מולדת ותפוצה: מדוע היהודים אינם מרוכזים במדינה אחת
ההיסטוריה היהודית התפתחה לאורך אלפי שנים גם כדת וגם כעם החי בחברות רבות. התפוצה אינה תאונה ואינה כישלון — היא מאפיין מרכזי של החוויה היהודית. נכון לתחילת 2025 מונה העם היהודי כ-15.8 מיליון נפש: כ-7.2 מיליון בישראל (כ-45%) וכ-6.3 מיליון בארצות הברית, הקהילה הגדולה בתפוצות. קהילות משמעותיות נותרו בצרפת, קנדה, בריטניה, ארגנטינה, גרמניה, רוסיה, אוסטרליה ועוד.
אדם יכול להיות יהודי מבחינה דתית, תרבותית או משפחתית ולהחזיק באזרחות של כל מדינה. זהות יהודית אינה שוות ערך לאזרחות ישראלית. ישראל היא המדינה היחידה בעולם שבה היהודים הם רוב והמולדת המרכזית למי שבוחר לחיות בה, אך החיים היהודיים ממשיכים לפרוח גם מחוצה לה.
מדינת ישראל המודרנית צמחה ממפגש של קשר עתיק לארץ ישראל, עליית הלאומיות היהודית המודרנית (הציונות) בשלהי המאה ה-19, האנטישמיות האירופית המתמשכת, ואסון השואה שבה נרצחו שישה מיליון יהודים. אחרי מלחמת העולם השנייה הגיעו ניצולים וקהילות רבות למסקנה שביטחון יהודי מחייב הגדרה עצמית ריבונית. תוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 המליצה על שתי מדינות, יהודית וערבית; ההנהגה היהודית קיבלה אותה וההנהגה הערבית דחתה אותה. ישראל הכריזה עצמאות במאי 1948, והמלחמות שבאו אחריה, עקירת פלסטינים והגעתם של מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב והאסלאם יצרו את המציאות הדמוגרפית והפוליטית שאנו חיים בה.
ההיסטוריה הזו אינה מצדיקה אוטומטית כל מדיניות ישראלית שבאה אחריה, ואינה מוחקת את הסבל והעקירה הפלסטיניים. אך היא כן מלמדת שאי אפשר לתאר את קיומה של ישראל כמפעל קולוניאלי שרירותי חסר שורשים יהודיים בארץ. התמונה מורכבת וטרגית יותר משני הנרטיבים הקיצוניים.
מוטעה גם היסטורית לתאר את יחסי היהודים והמוסלמים כסיפור אחד ארוך של עוינות. במשך מאות שנים חיו קהילות יהודיות גדולות ברחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה — במרוקו, עיראק, מצרים, תימן, איראן, תורכיה, תוניסיה, אלג'יריה, סוריה ולבנון — והעמידו חכמים, סוחרים, רופאים, מוזיקאים ומנהיגי קהילה. במאה ה-20, ובעיקר אחרי 1948, נעלמו רובן בהגירה, בגירוש או במנוסה. התפוצה היהודית אינה רק סיפור אירופי; היא גם סיפור מזרח-תיכוני וצפון-אפריקאי.
האם היהודים "מקיימים את התורה"?
התורה במובנה הצר היא חמישה חומשי משה, והם נותרו יסוד מכונן. אך היהדות מעולם לא פעלה כמערכת של "קרא את הפסוק וקיים אותו כלשונו". מאות שנים של פרשנות רבנית — משנה, תלמוד, פוסקים ושו"ת — מעצבות את האופן שבו המצוות מובנות ומיושמות. קהילות אורתודוקסיות רואות בהלכה מחייבת; היהדות הקונסרבטיבית (מסורתית) מחזיקה בגישה גמישה יותר אך עדיין ממוקדת הלכה; הזרמים הרפורמי והרקונסטרוקציוניסטי מדגישים עקרונות אתיים, אוטונומיה אישית ופרשנות מתפתחת. האמירה "היהודים מקיימים את התורה ככתבה" גסה מדי; האמירה "היהודים אינם מקיימים את התורה" שגויה. הניסוח המדויק: התורה היא יסוד, והיהודים מפרשים וחיים אותה דרך מסורות, מסגרות הלכתיות ודרגות שמירה מגוונות.
כתבים משותפים, סתירות משותפות
התורה, הברית החדשה והקוראן מכילים כולם דרישות מוסריות חזקות בדבר צדק, רחמים ואחריות כלפי החלש — וגם סיפורי מלחמה, כיבוש, מאבק פוליטי ושיפוט אלוהי. כתבים עתיקים נולדו בעולמות עתיקים, והפרשנות שלהם בתוך קהילות אמונה חיות היא שקובעת לגבי מוסר בן זמננו. הצגת אחת משלוש המסורות כפציפיזם טהור או כאלימות מובנית היא עיוות.
חשיבותם המתמשכת של ההסכמים היא בכך שאינם דורשים הסכמה תיאולוגית. איחוד האמירויות אינו הופך ליהודי, ישראל אינה הופכת למוסלמית, ומרוקו אינה נוטשת את האסלאם. מדינות יכולות לחלוק על דת והיסטוריה באופן עמוק ועדיין לשתף פעולה בסחר, בטכנולוגיה, בתיירות, במחקר ובביטחון — הצעה מציאותית הרבה יותר מדרישה לאחידות דוקטרינרית.
גם הלוחמה המודרנית עצמה היא דיפלומטית במידה רבה: מדינות מנהלות משא ומתן, מטילות סנקציות, כורתות בריתות, מתווכות, מאיימות ונערכות לכוח — כל אלה בו-זמנית. לחיצות ידיים וצילומי עיתונות הן רק פני השטח. שלום בר-קיימא מחייב מוסדות ששורדים חילופי הנהגה, הסדרי ביטחון שמפחיתים פחד קיומי, הזדמנויות כלכליות שמעניקות לאנשים רגילים אינטרס ביציבות, ומידה של צדק שמתייחסת לעוולות היסטוריות בלי להפוך אותן לווטו נצחי. יהודי אינו אחראי לכל החלטה של ממשלת ישראל, ומוסלמי אינו אחראי לכל מעשה של מדינה מוסלמית. בלי ההבחנה הזאת, השיח הבין-דתי מתמוטט להאשמות הדדיות.
מה גישה אברהמית רצינית הייתה מקדמת
שפה מוסרית משותפת אינה מחייבת תיאולוגיה זהה. מהיהדות מגיע הדגש הבריתי על צדק ועל הגר; מהנצרות מסורת חזקה של סליחה ופיוס; מהאסלאם הדגשה עמוקה של רחמים, צדק ואחריות בפני האל. אלה יכולים לשמש משאבים להכרה הדדית ולא כלי נשק לשלילה הדדית. גישה כזו הייתה מקדמת: הכרה בכבוד האנושי השווה של יהודים, נוצרים, מוסלמים ואחרים; חופש דת אמיתי והגנה על מיעוטים; הכרה כנה בסבל ההיסטורי של כל הצדדים — השואה ומאות שנות אנטישמיות, עקירה וכיבוש פלסטיניים, וגורלן של הקהילות היהודיות שעזבו את ארצות ערב והאסלאם (טרגדיה אחת אינה מבטלת אחרת); העדפת משא ומתן על פני מלחמה מתמדת; שיתופי פעולה כלכליים, מדעיים, חינוכיים ובין-אנושיים שיוצרים קהלים בעלי עניין ביציבות; וחינוך שמלמד את אמונותיו והיסטוריה של האחר במקום להסתמך על תעמולה פוליטית.
אמונה, פוליטיקה והעבודה הקשה של דו-קיום
הדת האברהמית אינה יוצרת שלום באופן אוטומטי, ואינה מחוללת מלחמה בהכרח. הדתות מספקות עקרונות מוסריים; בני אדם מפרשים אותם; ממשלות רודפות אינטרסים; אומות מחפשות ביטחון; קהילות זוכרות טראומה; ודיפלומטים מנסים למנוע מהכוחות הללו להפוך למעגלי אלימות אינסופיים.
הסכמי אברהם נותרים הדגמה משמעותית, אם כי מוגבלת, לכך שמדינות בעלות דתות והיסטוריות שונות יכולות לבחור בהכרה ובשיתוף פעולה מעשי במקום בבידוד ובעוינות קבועה. עמידותם בסערות שאחרי 7 באוקטובר מעידה על חוסן; התרחבותם החלקית והשאלה הפלסטינית הבלתי פתורה מעידות על גבולותיה של כל גישה שעוקפת טענות פוליטיות ליבתיות.
האפשרות האברהמית העמוקה ביותר אינה שהמסורות יהפכו לזהות. היא שבני אדם שירשו סיפורים מקודשים שונים ופצעים היסטוריים שונים יוכלו בכל זאת להכיר זה באנושיותו של זה ולסרב להפוך את השנאה לגורלם. תרגום "ואהבת לרעך" ו"ואהבתם את הגר" מן הכתוב אל החוק, הדיפלומטיה, החינוך והיחסים היומיומיים — זו העבודה האמיתית. היא איטית, קשה ופחות דרמטית מסיסמאות. היא גם הדרך היחידה שהניבה אי פעם שלום בר-קיימא.
המאמר מבוסס על טור דעה מאת ח'ורם עלי רזא שפורסם ב-Faith & Freedom News.