שלום שמתחיל באדם, לא בגבול
התנועה האברהמית מציגה את הדת כגשר ולא כטריז. על פי החומרים שהיא מפרסמת, מדובר ביוזמה בין-דתית הפועלת מלמטה, שנשענת על דמותו המשותפת של אברהם (אבראהים) כדי להושיב יחד יהודים, מוסלמים, נוצרים ובני מיעוטים לדיאלוג מתמשך ולשיתוף פעולה מעשי. בראשה עומד תום וגנר, והיא צמחה מרוחם של הסכמי אברהם — אך טוענת שנורמליזציה פוליטית זקוקה לתשתית תרבותית ורוחנית עמוקה יותר כדי להחזיק מעמד.
הטענה המרכזית שלה, כפי שמנוסחת במסמך החזון, היא שתהליכי שלום הנבנים סביב אדמה וביטחון בלבד מוגבלים מטבעם. יציבות ארוכת טווח, כך נטען, מחייבת פיוס ברמת הזהות: הכרה הדדית בלגיטימיות ובכבוד של הצד השני, ולא רק סובלנות כלפי עצם קיומו.
מהרעיון אל המפגש היומיומי
התנועה מקפידה על פרקטיקה. היא מדווחת על יותר מ-50 מפגשי דיאלוג רב-לשוניים, מפגשים יהודיים-בדואיים בנגב, מפגשים בכפר כמא, מעגלי נשים בירושלים ופרסומים כמו סדרת "קודקס השלום האברהמי". במקביל היא עובדת מול קהילות דרוזיות, עלוויות, אשוריות ונוצריות ומול שותפים העוסקים בהתמודדות עם הקצנה. הדגש הוא על מגע בין אנשים: קבוצות ווטסאפ, קהילות בפייסבוק ובטלגרם, כנסים ומפגשים פנים אל פנים.
שורשיה במזרח התיכון, אך הפריסה גלובלית. התנועה מדווחת על סניפים או נוכחות פעילה בישראל, מרוקו, עיראק, לבנון, מצרים, סוריה, ירדן, עזה והרשות הפלסטינית, פקיסטן, סומלילנד, סודן, גאנה, ניגריה, קמרון, דרום אפריקה, הולנד, פינלנד, קנדה וארצות הברית, לצד שותפויות המגיעות עד אינדונזיה ומלזיה — רבים מהם מקומות שבהם מגע עם ישראל רגיש או מוגבל.
בכל הנוגע לישראל, התנועה דוחה את הרמיזה שהיא מטילה ספק בעצם קיומה. משימת היסוד שלה היא בניית גשרים בין ישראל לעולם המוסלמי, והיא מאשררת את השורשים היהודיים באזור לצד המוסלמיים והנוצריים. שאלות הגבולות, ההתנחלויות, מדינה פלסטינית, ביטחון ופליטים נותרות שנויות במחלוקת — אך עצם קיומה של ישראל נתפס אצלה כעניין סגור.
תום וגנר: מאסטרטג פוליטי לפעיל שלום
וגנר הוא אסטרטג תקשורת, סופר ופעיל ישראלי, ממייסדי התנועה ומי שעומד בראשה. הפרופיל הציבורי שלו כולל עבודה כיועץ לדמויות ולמוסדות פוליטיים בישראל — בין היתר תפקידים המתוארים כדובר ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק וכיועץ תקשורת לשר ביטחון — וכן עבודת יחסי ציבור במרכז פרס לשלום. הוא מוכר גם מפעילות מוקדמת יותר בתחום הקנאביס הרפואי, ומהקמת אגודת החלל הישראלית וקרן העצים.
בין ספריו "מלחמות הקנאביס", ולאחרונה "המהפכה האברהמית: נוסחת שלום למזרח התיכון" (2025), שזכה במדליית זהב בתחרות ספרים בינלאומית. יחד עם הסופר הפלסטיני אליאס נסרי באבון כתב את "אחדות המאמינים", הבוחן איחוד של הדתות האברהמיות במסגרת מונותאיסטית אחת כנתיב לשלום אזורי.
וגנר מכנה את גישתו "דיפלומטיה בין-דתית", ולא דיאלוג בין-דתי קלאסי: שימוש בשפה דתית ובסמלים משותפים כדי לבנות תמיכה פוליטית וחברתית בשיתוף פעולה. החזון שלו נשען על שלוש שכבות: הסכמים שהופכים לזהות אזורית משותפת, בסיס עממי שמעניק למנהיגים כיסוי ציבורי להעמיק קשרים, ואמונה שנקראת ככלי להכרה ולא לעימות.
איך הרקע שלו מעצב את התנועה
השילוב של פוליטיקה, תקשורת וחברה אזרחית ניכר במבנה: חלק יוזמה דיפלומטית, חלק פרויקט מדיה, חלק רשת שטח. בתיאורו שלו, התנועה פועלת באמצעות שיחות זום רב-לשוניות, קבוצות הודעות ופנייה תקשורתית ממוקדת בערבית, בעברית ובאנגלית, ונשענת על רשת אישית של פוליטיקאים, אנשי רוח ועיתונאים ברחבי העולם המוסלמי. כך, למשל, הוא טוען שהקוראן והציונות כאחד מצביעים על זיקתם של בני ישראל לארץ, ושאפשר להפוך זאת לגשר ולא לזירת קרב.
את הסכמי אברהם הוא מתאר כהתחלה הכרחית אך לא מספקת, ואת המסגרת שהוא מציע הוא מכנה "פדרליזם אברהמי": שיתוף פעולה הדוק וגורל משותף בלי למחוק זהויות לאומיות או דתיות. הוא מספר שגדל בתוך תרבות הביטחון הישראלית, "שפת החשד והפחד", ומציין כי העיתון הערבי "אל-חדת’ אל-ערבי" בחר בו לאחד מ"אנשי השנה" לשנת 2025.
מה זו בעצם "דיפלומטיה בין-דתית"
התנועה מגדירה דיפלומטיה בין-דתית כצורה של דיפלומטיה בערוץ 1.5 או 2, המשתמשת באמונה, בסמלים ובנרטיבים אברהמיים משותפים כדי לבנות תמיכה פוליטית וחברתית בנורמליזציה ובשיתוף פעולה — בעיקר בין ישראל לעולם המוסלמי. הדת מטופלת כאן ככלי של דיפלומטיה ציבורית: משלחות של מנהיגים דתיים, הצהרות משותפות ואירועים על בסיס אמונה, שנועדו להעניק לגיטימציה למגע ולהתמודד עם נרטיבים המציגים אותו כבגידה.
ההבדל מדיאלוג בין-דתי רגיל הוא בתכלית: הדיאלוג הקלאסי מסתפק בהבנה, בהפחתת דעות קדומות ובדו-קיום כערך בפני עצמו, בלי יעד פוליטי מוגדר. המבקרים מכנים את הגישה "נורמליזציה בתחפושת של דיאלוג" וטוענים שהמטרה פוליטית ולא רוחנית — ביקורת שנדונה גם בספרות האקדמית. וגנר ותומכיו משיבים שזו בדיוק הנקודה: באזור שבו הדת נוצלה שוב ושוב ככלי נשק, היא צריכה לשרת את השלום.
התמודדות עם נרטיב האחים המוסלמים
לדברי תומכיה, הדיפלומטיה הבין-דתית נועדה לחתור תחת היסודות הדתיים של הטיעונים בנוסח האחים המוסלמים בנוגע ליהודים, לישראל ולנורמליזציה. חוקרים מציינים שהשיח האברהמי משתמש באותו עולם מקורות ומגיע למסקנות הפוכות:
- מול הטענה שהיהודים הם אויב נצחי של האסלאם — תמונת היהודים והמוסלמים כ"בני דודים" במשפחה אברהמית אחת.
- מול הצגת ישראל כגוף זר ולא לגיטימי — נוכחות יהודית מעוגנת היסטורית ומותרת מבחינה דתית.
- מול תפיסת הנורמליזציה כבגידה באומה — שלום כמעשה ראוי, הנתמך בעקרון המַסְלַחַה ובתקדים הסכם חודייביה.
- מול "התנגדות" כתגובה הלגיטימית היחידה — פסוקים המעדיפים שלום, ובהם הקריאה לנטות אליו כאשר הצד השני נוטה אליו.
כדי להוריד את המחיר החברתי של מגע, התנועה מארגנת משלחות של אנשי דת, מפרסמת ספרים ומאמרים בעלי גיבוי תיאולוגי, ומקימה סניפים מקומיים וקהילות דיגיטליות שבהן אנשים רגילים פוגשים יהודים וישראלים כשותפים ולא כהפשטה. היא גם מתעמתת ישירות עם מבקריה: בעיראק פרסמה תגובה פומבית לחיזב א-תחריר, שבה הגנה על הדיאלוג ועל הדו-קיום ודחתה האשמות בדבר "מיזוג דתות". וגנר מציג התקפות כאלה כעדות לכך ש"סוחרי השנאה" רואים בשלום איום.
המורשת שמולה ניצבת התנועה
חוקרים ואנליסטים טוענים שתנועת האחים המוסלמים הייתה מהכוחות המשפיעים ביותר על האופן שבו רבים בעולם הערבי מדברים על יהודים. לפי תיאורים מקובלים, אנטישמיות התקיימה באזור עוד לפני עליית התנועה בשנות העשרים והשלושים, אך לא כאידיאולוגיה המונית; המחקר עוקב אחר האופן שבו התנועה מיזגה דעות קדומות מסורתיות עם תיאוריות קונספירציה אירופיות מודרניות והפיצה אותן בדרשות, בעלונים, בעיתונים ובהמשך ברדיו ובטלוויזיה.
טענה מרכזית נוספת היא שהשיח הזה מוחק את ההבחנה בין יהודים כקבוצה דתית, ציונים כתנועה פוליטית וישראלים כאזרחי מדינה, עד שהמונחים משמשים בערבוביה. לדברי חוקרים, כך גולשת ביקורת על ישראל אל דפוסים אנטישמיים קלאסיים, והדו-קיום הופך לחשוד מבחינה תיאולוגית. בין ההוגים המצוטטים בהקשר זה נמצא סייד קוטב, שטען כי היהודים אינם ראויים למעמד "אהל אל-כִּתאב".
סקר של ה-ADL משנת 2014 המצוטט בהקשר זה מצא כי 74% מהנשאלים במזרח התיכון הסכימו עם רוב מתוך אחת-עשרה אמירות אנטישמיות, ופרשנים מצטטים הערכה רחבה יותר של כ-75% בקרב מוסלמים שנסקרו באזור. מדובר בממצאים מצרפיים שהמתודולוגיה וההיקף שלהם משתנים, ולא בפסק דין על יחיד או על קהילה; חוקרים מזהירים שלא כל העמדות נובעות מהאחים המוסלמים בלבד, אך מצביעים עליה בעקביות כאחד המקורות המרכזיים ל"אנטישמיות מואסלמת" באזור.
המעגל שהתנועה מבקשת לשבור
אותם אנליסטים טוענים שהתוצאה מזינה את עצמה: רטוריקה עוינת מלבה סכסוך, והסכסוך מחזק את הרטוריקה. כך גם עולה המחיר הפוליטי עבור מנהיגים השוקלים שלום, גם במקומות שבהם ממשלות מקיימות קשרים ביטחוניים או כלכליים בשקט. שבירת המעגל הזה באמצעות שיח אסלאמי חלופי של הכרה ודו-קיום היא, לדברי התנועה האברהמית, עצם קיומה. השאלה הפתוחה — שתמשיך להעסיק את תומכיה ואת מבקריה — היא אם מדיניות חוץ מבוססת אמונה הפועלת "מלמטה" מסוגלת להשיג נרטיבים מושרשים של עשרות שנים.
הכתבה המקורית פורסמה ב-Faith & Freedom News (FFN) מאת ח’ורם עלי רזא.
