לא מדברים על זה! בתי הספר בארץ מתחמקים מהנושא, מטאטאים אותו מתחת לשטיח, מתעלמים מקיומו. ממצאי מחקר מעידים כי 10% מתלמידי התיכון בארץ (כ-35,000 תלמידים!) ניסו להתאבד. נסו רק לחשוב אם זה מספר התלמידים שניסו להתאבד, כמה תלמידים חשבו על התאבדות ועוד לא מימשו את כוונתם... ממצאים אלה מחזקים תחושה גוברת והולכת בקרב אנשי המקצוע שרק פתיחות גדולה יותר של מנהלי בתי הספר ונכונות להתעמת מול הנושא הקשה של מצוקה ואובדנות של בני נוער עשויים לשנות את המצב
לפני כשלוש שנים הוזמנתי, כאב שכול שבנו התאבד במהלך השירות הצבאי לבית ספר התיכון שבו למד בני, כדי לשוחח עם התלמידים בנושא ולספר את הסיפור האישי של ערן ז"ל. הגעתי ארבע פעמים לבית הספר כשבכל מפגש נכחו היו 3 כיתות י'. ההקשבה וההשתתפות של הילדים בשיחות אלה היו מדהימים. המשובים של התלמידים, לאחר השיחות, הצביעו על המצוקה שלהם בהעדר שיח פתוח וגלוי בבית הספר בנושא הקשה הזה. "למה אף פעם אף אחד לא דיבר איתנו על זה?" עלתה שוב ושוב השאלה במשובים אלה.
בימים אלה מתקיים פיילוט ברחובות, רמלה וכפר כנא שבמסגרתו נעשה, לראשונה בישראל, נסיון אמיתי להתמודד עם הנושא בצורה מערכתית: הסברה לילדים, הכשרה של שומרי הסף, קמפיין שיווקי בנושא ועוד.
אין ספק שיש לברך על התחלת ההתמודדות של מדינת ישראל עם התופעה, אולם מנקודת המבט שלי אני חייב לומר: זה קורה לאט מדי, מעט מדי ומאוחר מדי... אם מדינת ישראל מוצאת לנחוץ להשקיע, מדי שנה, מאות מליוני שקלים במניעת תאונות דרכים (מהם נהרגים כל שנה 350-400 בני אדם), ורק 2 מליון שח במניעת התאבדויות (מהם מתים כל שנה 400-500 בני אדם) אז משהו מאד בסיסי לוקה בסדרי העדיפויות שלנו.
לאור ההיקף של תופעת האובדנות והמספר הגדול של ניסיונות אובדניים בקרב צעירים, מערכת החינוך חיבת לחשוב מחדש על הדרך שבה היא מתיחסת לנושא: על מנהלי בתי הספר להשתחרר מהפחד מהנושא ולאפשר ליועצות החינוכיות, שעברו בשנים האחרונות השתלמויות ייעודיות בנושא, לדבר עליו בפני הסגל החינוכי, בפני ההורים, ואפילו בפני התלמידים
הצגה נכונה של הנושא, תוך הימנעות מהאדרת המתאבד והדגשת המצוקה והסבל שלו שהביאו אותו למעשה הנואש לא תעלה את מספר הניסיונות האובדניים, להיפך. כאשר בני הנוער ירגישו שיש לגיטימציה בבית הספר לדבר על מצוקותיהם ועל רגשותיהם, אז במקום לשקוע לבד בתוך המצוקה הם ידברו עליה עם היועצת, עם המחנכת או עם חברים. השיתוף יאפשר להם לפרוק מעט מהכאב, ויאפשר למערכת לסייע להם.
בני ערן ז"ל, בהיותו נער מופנם ומסוגר, שקע בתוך דכאונותיו והתאבד כדי לשים קץ ל"כאב עד כלות" כפי שכינה אותו פרופ' אורבך, חוקר בעל שם עולמי בתחום שהלך לעולמו לפני שלושה חודשים. מערכת החינוך חיבת לשנות את תפיסתה לגבי הנושא. מדובר בהצלת החיים עצמם.
הכותב הוא ד"ר אבשלום אדרת, אב לערן ז"ל שהתאבד במהלך שירותו הצבאי
